|
טקסט הדף מנוקד
קְרָאֵי לְמָה לִי קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי קׇרְבָּנוֹ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה
הַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ תָּנֵי רַב חֲנַנְיָה קַמֵּיהּ דְּרָבָא יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר וְהָא אֲנַן תְּנַן הַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ וּמֵבִיא אֶת נְסָכָיו וּמֵימֵר אֲמַר לֵיהּ אֶיפְכַאּי אֲמַר לֵיהּ לָא מַתְנִיתִין מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ יוֹרֵשׁ מֵימֵר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו וְיָלֵיף תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ מִסּוֹף הֶקְדֵּשׁ מָה סוֹף הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ אַף תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר וְרַבָּנַן הָמֵר יָמִיר לְרַבּוֹת אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְיָלֵיף סוֹף הֶקְדֵּשׁ מִתְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ מָה תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ מֵימֵר אַף סוֹף הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ וְרַבָּנַן הַאי קׇרְבָּנוֹ מַאי עָבְדִי לֵיהּ קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ קׇרְבָּנוֹ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה וְרַבִּי יְהוּדָה לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה לֵית לֵיהּ וְאִי נָמֵי אִית לֵיהּ גּוֹי וַחֲבֵירוֹ מֵחַד קְרָא נָפְקָא אִיַּיתַּרוּ לֵיהּ תְּרֵי קְרָאֵי חַד קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו וְאִידַּךְ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה וְרַבִּי יְהוּדָה הַאי הָמֵר יָמִיר מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה דְּתַנְיָא לְפִי שֶׁכׇּל הָעִנְיָן כּוּלּוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּלְשׁוֹן זָכָר מָה סוֹפֵינוּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה תַּלְמוּד לוֹמַר הָמֵר יָמִיר וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי מִוְּאִם וְרַבִּי יְהוּדָה וְאִם לָא דָּרֵישׁ מַתְנִי' הַכֹּל סוֹמְכִין חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוֹמֵא וְגוֹי וְהָעֶבֶד וְהַשָּׁלִיחַ וְהָאִשָּׁה וּסְמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה עַל הָרֹאשׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה גְּמָ' בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ גּוֹי נָמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְאֵין גּוֹיִם סוֹמְכִין אֶלָּא סוֹמֵא מַאי טַעְמָא לָא רַב חִסְדָּא וְרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי חַד אָמַר אָתְיָא סְמִיכָה סְמִיכָה מִזִּקְנֵי עֵדָה וְחַד אָמַר אָתְיָא סְמִיכָה סְמִיכָה מֵעוֹלַת רְאִיָּיה וּלְמַאן דְּאָמַר מֵעוֹלַת רְאִיָּיה מַאי טַעְמָא לָא יָלֵיף מִן זִקְנֵי עֵדָה רש"י
קרבנו. דתלת קרבנו כתיבי בעניינא דשלמים (ויקרא ז) שלשה מינייהו דריש להו התם לדרשא אחרינא ושלשה דריש הכא: ולא הבכור. טעון סמיכה: מעשר. שמקדש לפניו ולאחריו כדאמר (בכורות דף ס.) קרא לתשיעי עשירי וכו': איכא למיפרך. דלא הוו צריכי קראי דאפילו לא מיעט רחמנא מקרבנו לא מצית ילפת משלמים מה לשלמים בדין הוא דטעונים סמיכה שכן טעונין תנופת חזה ושוק תאמר באלו דאין טעונין תנופה ולמה לי קראי: ודאי לא צריכי קראי אלא אסמכתא בעלמא אלא עיקר קראי למה לי הואיל ואסמכתא נינהו: ולא קרבן חבירו. שאין אדם סומך על קרבן חבירו: ולא על קרבן עובד כוכבים. דסמיכה בבעלים בעינן: כל בעלי קרבן. מי שיש לו חלק בקרבן סומך עליו: ורבי חנניה אמר ליה איפכאי. כלומר דאתני יורש סומך ויורש מימר כי היכי דלא תקשה ליה מתניתין: אמר ליה לא צריכת. דמתניתא דתני אינו סומך ואינו מימר רבי יהודה היא: ויליף תחלת הקדש. דהיינו תמורה שמקדישה תחילה מסוף הקדש מסמיכה שהוא סומך בשעת שחיטה דתכף לסמיכה שחיטה: יורש אינו סומך. כדאמר קרבנו ולא קרבן אביו: עובד כוכבים וחבירו מחד קרא נפקא. דזה וזה איננו שלך ותרוייהו מהאי טעמא הוא דסמיכה בבעלי' בעינן: אינו מדבר אלא בלשון זכר. לא יחליפנו ולא ימיר בלשון זכר הוא: מה סופינו. כלומר היאך נרבה את האשה: תלמוד לומר המר ימיר. לרבות את האשה: ורבנן נפקי לאשה מואם: גמ' אתיא סמיכה. לכל קרבן מסמיכה דזקני עדה דפר העלם דבר של צבור דמה להלן סומא לא דאמרינן (סנהדרין דף יז.) אתך בדומין לך: מעולת ראייה. דהתם כתיב יראה יראה ואמרינן (חגיגה דף ד:) פרט לסומא: תוספותקראי למה לי. פי' בקונטרס דתלת קרבנו כתיבי בשלמים בויקרא ואם מן הצאן קרבנו אם כבש הוא מקריב קרבנו וסמך ידו על ראש קרבנו ובת''כ משמע דאקרבנו דעז קאי והתם לא כתיבי אלא תרי ואם עז קרבנו והקריב ממנו קרבנו ושמא וסמך ידו על ראשו חשיב כמו קרבנו: תחלת הקדש מסוף הקדש. תמורה מסמיכה ובנזיר בפרק בית שמאי (דף לא.) חשיב לתמורה סוף הקדש אבל הכא לגבי סמיכה חשיב תחלת הקדש ואית ספרים דגרסי הכא איפכא ובפ' הזהב (ב''מ נה.) נמי קרי תמורה סוף הקדש לגבי חילול: קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים. הא דדרשינן בפרק כל המנחות באות מצה (לעיל סא:) בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין פירשתי שם: לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה לית ליה. פי' בקונ' אחד סומך על ידי כולן ובריש תמורה (דף ב.) פירש בקונט' דלא סמכי כלל ויש ספרים שכתוב שם מ''ט דלא מייחד קרבן דידהו משמע כפירושו אבל קשה דלקמן אמרי' קרבנו לרבות כל בעלי סמיכה שיכול ומה תנופה שנתרבתה בשחוטין מתמעטה במחוברין סמיכה שלא נתרבתה בשחוטין אין דין שתתמעט במחוברין משמע דאי לאו קרא הוה אמינא דהוי כתנופה דאחד מניף על ידי כולן וכאן נמי אחד סומך על ידי כולן: מיבעי ליה לרבות את האשה. תימה דבפרק אין מעמידין (ע''ז כז.) שמעינן ליה לר' יהודה גבי המול ימול דברה תורה כלשון בני אדם ושמא במקום שהפסוק מוכיח לא אמרינן: לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר. בכמה מקומות בעי קרא למעט אשה כגון בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכן (סוטה דף כג:) בגניבתו ולא בגניבתה אע''פ שכל הענין אינו מדבר כולו אלא בלשון זכר משום דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (קדושין דף לה.) אלא הכא היינו טעמא כדמפרש בריש תמורה (דף ב:) מהו דתימא הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עברה לא תילקי קמ''ל וא''ת ולמה ליה למימר שכל הענין כולו הוה ליה למימר לפי שיש לנו ללמוד תחלת הקדש מסוף הקדש דכי היכי דאינה סומכת אינה ממירה ועוד קשה דנילף סוף הקדש כגון שחיטה מתחילת הקדש כגון סמיכה ונבעי שחיטה בבעלים ומיהו בזה י''ל כדאמר בהקומץ רבה (לעיל יט.) דגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים ועוד קשה הא דתנן בריש תמורה (דף ז:) דאין כהנים ממירין בבכור משום דכתיב הוא ותמורתו יהיה קדש היכן קדושה חלה בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים תיפוק ליה דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש מסמיכה דבעלים ועוד קשה דבעי התם בתמורה (דף ב:) עובד כוכבים מהו שימיר נילף מסמיכה דאין עובד כוכבים סומך ויש לומר דדווקא גבי יורש גמרי מהדדי דאי חשיב קרבנו לגבי האי חשיב נמי לגבי האי אבל בעלמא לא ילפי מהדדי כלל: ורבי יהודה ואם לא דריש. הא דבעלמא דריש ר' יהודה וי''ו פירשתי בסוף התכלת (לעיל נא: ד''ה וי''ו): הכל סומכין. בריש ערכין (דף ב.) אמרי' הכל לאיתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא וכמו כן קשה מהכל ממירין דאמרי' התם בריש תמורה (דף ב.) דהכל לאיתויי יורש ודלא כרבי יהודה וממתני' דלעיל שמעינן לה דאוקימנא דלא כר' יהודה וי''ל דאורחיה דתנא הכי כיון דלא מייתר ליה בבא בכך רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה אע''ג דתני לה בהדיא בשאר דוכתי כדאשכחן בכתובות בפ' נערה (דף מח: ושם) דתנן לעולם היא ברשות האב כו' מפרש בגמ' מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אע''ג דמשנה ראשונה ואחרונה תנן בפרק אע''פ (שם נז.) וכן בריש יבמות (דף ג.) תנן פוטרות משום דאי תנא אוסרת ה''א אוסרת לייבם אבל מיחלץ חלצה אע''ג דהא מילתא שמעינן מכמה מתני' דאפי' חליצה לא בעי כדקתני (שם דף ב.) כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת אלמא דאינך אפי' חליצה לא בעו עוד תנן (שם דף יג:) חלצו בית הלל מכשירין ואי בעיא חליצה אפי' מדרבנן היו פוסלין כדאשכחן בריש החולץ (שם לו:) גבי מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה דאם אשת כהן אינה חולצת שלא תיפסל לו ובריש ברכות (דף ב. ושם) נמי אמרינן מילתא אגב אורחיה קמ''ל העריב שמשו אוכל בתרומה אע''פ שהיא משנה במסכת נגעים (פי''ד מ''ג): רב חסדא ורבי יצחק בר אבדימי. כאן ולקמן בפרק שתי הלחם (דף צח.) משמע שהיה חברו של רב חסדא והוא היה הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|