|
טקסט הדף מנוקד
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה דָּמָן לִבְעֵי קְבוּרָה קָמַשְׁמַע לַן
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה פְּרָט לְדַם קִילּוּחַ שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים תָּנוּ רַבָּנַן הַשּׁוֹחֵט וְהִתִּיז דָּם עַל הַדַּלַּעַת רַבִּי אוֹמֵר הוּכְשַׁר רַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר תּוֹלִין אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא מֵאַחַר שֶׁרַבִּי אוֹמֵר הוּכְשַׁר וְרַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר תּוֹלִין אָנוּ עַל מִי נִסְמוֹךְ בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם אָמַר רַב פָּפָּא הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְדָם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמַכְשַׁיר כִּי פְּלִיגִי בְּנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן רַבִּי סָבַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְהַאי דַּם שְׁחִיטָה הוּא רַבִּי חִיָּיא סָבַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף וְהַאי דַּם מַכָּה הוּא וּמַאי תּוֹלִין תּוֹלִין הַדָּבָר עַד גְּמַר שְׁחִיטָה אִי אִיתֵיהּ לְדָם בְּסוֹף שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר וְאִי לָא לֹא מַכְשִׁיר וּמַאי בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מַכְשִׁיר לְרַבִּי חִיָּיא מַכְשִׁיר בְּנִתְקַנֵּחַ מִיהוּ אַשְׁווֹ לַהֲדָדֵי מָר לָא מַכְשִׁיר וּמָר לָא מַכְשִׁיר הֲוָה לֵיהּ רַבִּי חַד וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם רַב אָשֵׁי אָמַר תּוֹלִין לְעוֹלָם מַשְׁמַע וְנִתְקַנֵּחַ לְרַבִּי חִיָּיא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף אוֹ אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף וּמַאי תּוֹלִין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין וּמַאי בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מַכְשִׁיר לְרַבִּי חִיָּיא סְפֵיקָא לְעִנְיַן שְׂרֵיפָה מִיהוּ שָׁווּ לַהֲדָדֵי [לְ]מָר לָא שָׂרְפִינַן וּ[לְ]מָר לָא שָׂרְפִינַן הָוֵה לֵיהּ רַבִּי חַד וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם וְהָכִי קָאָמַר כְּגוֹן זֹאת תּוֹלִין לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ צָרִיד שֶׁל מְנָחוֹת מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי אוֹ אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לְאִפְּסוֹלֵי גּוּפֵיהּ לְמִימְנֵא בֵּיהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לָא אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תָּא שְׁמַע מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְגוֹ' אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם הוּכְשַׁר אוֹכֶל שֶׁאֵינוֹ בָּא בְּמַיִם לֹא הוּכְשַׁר אַטּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֵית לֵיהּ אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָכִי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ חִבַּת הַקֹּדֶשׁ כְּאוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם דָּמֵי אוֹ לָא רַבִּי אֶלְעָזָר נָמֵי מִיִּתּוּרֵי קְרָאֵי קָאָמַר מִכְּדֵי כְּתִיב וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְמָה לִּי רש"י
הואיל ואסירי בגיזה ועבודה. דכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב בפ''ב דבכורות (דף טו.): פרט לדם קילוח. שמקיז את הבהמה בתחלה הדם שותת בטיפה אחת או שתים ואח''כ הוא מקלח ואח''כ הוא משחיר והכי קיימא לן בכריתות (דף כב.) ותניא התם איזהו דם היקז שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך אבל דם קילוח לא הוי דם הנפש: את הזרעים. לישנא דקרא נקט וכי יותן מים על זרע (ויקרא יא): והתיז. בתחלת שחיטה: על הדלעת. תלושה של תרומה: רבי חייא אומר תולין. לקמיה מפרש מאי תולין: באו ונסמוך על דברי ר''ש. שהוא מסייע את רבי חייא שאמר אין דם מכשיר והוה ליה רבי יחיד במקום שנים: היכא דאיתיה לדם. על הדלעת עד גמר שחיטה שלא נתקנח: דמכשיר. דדם שחיטה הוא ואיתקש למים: אינה לשחיטה אלא לבסוף. וכשנתקנח קודם סימן שני עדיין לא היה קרוי דם שחיטה אלא דם מגפתו: תלוי הדבר. אי הוי הכשר אי לא: לר''ש לא מכשיר. לעולם ואינו מסייע את רבי חייא: בנתקנח. דפליגי ביה רבי ורבי חייא: מיהא. מסייע ליה לר''ש דבין למר ובין למר לא מכשרא: לעולם משמע. עד שיבא אליהו ויודיענו ולא תני תנא תולין הדבר שגמרו מוכיח עליו: לא אוכלין ולא שורפין. אם נתקנח קודם גמר שחיטה ואחר כך נגעה טומאה בזרעים: והכי קאמר כו'. גירסא דלא צריכה היא: צריד של מנחות. קורטי קמח הצבור במנחה ואין שמן נכנס לתוכו. צריד לשון יבש ודוגמתו בראש השנה (דף כז:) היה קולו דק או עב או צרוד: קיימא לן דחיבת הקדש מכשרת. דתניא והבשר לרבות עצים ולבונה כדלקמן: מונין בו ראשון ושני. כלומר אם נטמא מטמא אחרים או לא: לאפסולי גופיה. ליתסר באכילה: אטו ריש לקיש. דבעי לה לא ידע להאי קרא דהכשר על ידי מים הוא: ריש לקיש. בקדשים מיבעי ליה אי הויא חיבת הקדש כהכשר מים בחולין או לא ומהדר גמרא לשנויי ורבי אלעזר נמי דפשיט ליה ניהליה מיתורא דקרא פשטיה ניהליה:
תוספות
סלקא דעתך. אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה כו'. תימה הא גיזה עצמה שריא כשעבר וגזז דתזבח ולא תגוז קאמר כדתנן בפרק הלוקח בהמה (בכורות כה.) שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח''כ שחטו עקביא בן מהללאל מתיר ובתלוש נמי פליגי כדמוכח התם בסוף פירקין (דף כו.) ואפילו רבנן דאסרי מפרש התם בגמרא גזירה משום דלמא אתי לאשהויי אבל מדאורייתא שרי א''כ אפילו דם שיצא מחיים קודם שחיטת הרוב למה יאסר וכל שכן אחר שחיטה דאז שרי אפילו לגוז כדמשמע בפ''ב דבכורות (דף טו:) וי''ל דס''ד למיסר דם משום דדרשינן בשר ולא חלב והוא הדין דהוה דרשינן ולא דם ולא דמי לגיזה דשריא דגיזה מתזבח נפקא דמשמע תזבח ולא תגוז אבל כאן ואכלת בשר כתיב משמע בשר ולא חלב ודם ולאסור אף בהנאה אתא אע''ג דאין הדרשה מיושבת על דם כמו על חלב דשרי באכילה מ''מ דם נמי בר אכילה הוא והא דלא מייתי הכא בשר ולא חלב רישא דמילתא נקט אי נמי הכי פירושו הואיל ואסירי בגיזה ועבודה ואפי' לענין מלקות כמו קודם שנפסלו כדתנן (בכורות דף טו:) הגוזז והעובד סופג את הארבעים וכיון דהחמירה תורה כל כך ראוי לדרוש נמי בשר ולא דם וכן משמע בפ''ק דבכורות (דף ו:) דלאיסור חלב אתא קרא ולא לאסור לחלוב דבעי למידק מיניה דחלב חולין שרי מדאצטריך לאסור חלב בפסולי המוקדשין מבשר ולא חלב: ודם חללים ישתה פרט לדם קילוח. פירש הקונטרס דדם חללים משמע שהיא נעשית חלל ממנו ודם קילוח אין הנפש יוצאה בו אלא מטיפה המשחרת ואילך שהוא אחר הקילוח וקשה דבכריתות (דף כב.) משמע דלמ''ד מטיפה המשחרת ואילך לא אתא למעוטי דם הקילוח והכי איתא התם בפרק דם שחיטה (ג''ז שם) איתמר איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו רבי יוחנן אמר כל זמן שמקלח וריש לקיש אמר מטיפה המשחרת ואילך מיתיבי איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו כ''ז שמקלח יצא דם התמצית מפני שהוא שותת מאי לאו אפילו ראשון ואחרון לא למעוטי טיפה המשחרת ואי לר''ל למעוטי דם קילוח קאתי לעולם תקשי ליה ברייתא אלא. לכ''ע דם קילוח נשמה יוצאה בו ודם הקזה בתחלה יוצא שחור ואח''כ יוצא אדום הכל בלא קילוח ולבסוף מקלח ואחר הקילוח מתמעט ושותת ויורד בסמוך וכל זמן שמקלח דקאמר ר' יוחנן היינו אמצעי ולריש לקיש הוי דם שהנשמה יוצאה בו משכלה המשחיר ומתחיל להאדים אע''ג שעדיין אינו מקלח והשתא פריך לריש לקיש מברייתא דקתני יצא דם התמצית מפני שהוא שותת וה''נ שותת ומשני לא למעוטי דם המשחיר והכא לגבי הכשר זרעים לכך אינו מכשיר משום דדם חללים כתיב ולא מיקרי דם חלל אלא אותו שיוצא אחר מיתה שנעשה כבר חלל פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה וכן פירש בקונטרס בכריתות (דף כב.) ודם שחיטה הוי איפכא דלא חשיב דם שחיטה אלא דם שהנשמה יוצאה בו אבל לאחר מיתה אינו קרוי דם כדאמר בפ''ק דפסחים (דף טז:) והרי דם התמצית שנשפך כמים ואינו מכשיר א''ל הנח לדם התמצית דאפילו בחולין נמי לא מכשיר דאמר קרא כי הדם הוא הנפש דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם וכו': צריך של מנחות מונין כו'. פירש בקונטרס קורטי קמח הצבורין במנחה ואין שמן נכנס לתוכו וא''ת ויצטרף כלי לענין הכשר כאילו הוכשר כולו כמו שמצרף לענין טומאה מדכתיב כף אחת דרשינן עשה הכתוב לכל מה שבכף אחת דמנחה נבללת בכלי שרת כדמוכח בפרק קמא דמנחות (דף ט.) דאמר רבי יוחנן בללה זר כשרה חוץ לחומת העזרה פסולה ומפרש טעמא דכיון דקדושת כלי היא נהי דכהונה לא בעי פנים מיהא בעיא ועוד דלא שייך חיבת הקדש אלא היכא שנתקדש בכלי שרת כדמוכח בריש המנחות והנסכים (שם קא.) דקאמר עצים כל כמה דלא משפי להו בגיזרין לא מתכשרי ולבונה נמי כל כמה דלא מקדש בכלי לא מתכשרא והא דאמר בההיא פירקא (קב:) גבי פרה דמיטמא אע''ג דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והויא כעפרא משום דחיבת הקדש משויא ליה אוכל והתם ליכא קדוש כלי שאני פרה הואיל ועשו בה שחיטה והזאה כעין קרבן וגם משום חומרא דפרה החמירו שתהני בה חיבת הקדש וי''ל דמיירי הכא בשלא נתן עדיין שמן במנחה בתחלה כשהסולת בביסה וכמ''ד מדת יבש נתקדשה והויא מנחה קדושה בלא שמן או במנחת חוטא או במנחת קנאות דליכא שמן ונתקדש הסולת. בכלי ולא נתן בו מים כלל ומיהו לשון צריך משמע מקצתה לחה ומקצתה יבשה וה''ה דהוה מצי למיבעי בבשר קדש שלא בא במים דדם קדשים לא מכשיר:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|