|
טקסט הדף מנוקד
מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לָחוֹץ וְלֵילֵךְ וְלֶאֱכוֹל:
גְּמָ' אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לְמֵידִין מִן הַכְּלָלוֹת וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ חוּץ מִדְּקָאָמַר אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ חוּץ מִכְּלָל דְּלָאו הָכָא קָאֵי הֵיכָא קָאֵי הָתָם קָאֵי כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת וְשֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶחָד נָשִׁים וְאֶחָד אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וּכְלָלָא הוּא דְּכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת הֲרֵי מַצָּה שִׂמְחָה וְהַקְהֵל דְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא וְנָשִׁים חַיָּיבוֹת וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים חַיָּיבוֹת הֲרֵי תַּלְמוּד תּוֹרָה פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּפִדְיוֹן הַבֵּן דְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין לְמֵידִין מִן הַכְּלָלוֹת וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ חוּץ אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא עוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ כׇּל שֶׁנִּישָּׂא עַל גַּבֵּי הַזָּב טָמֵא וְכֹל שֶׁהַזָּב נִישָּׂא עָלָיו טָהוֹר חוּץ מִן הָרָאוּי לְמִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְהָאָדָם וְתוּ לֵיכָּא וְהָא אִיכָּא מֶרְכָּב מֶרְכָּב הֵיכִי דָמֵי אִי דְּיָתֵיב עֲלֵיהּ הַיְינוּ מוֹשָׁב אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן הָא אִיכָּא גַּבָּא דְאוּכָּפָא דְּתַנְיָא הָאוּכָּף טָמֵא מוֹשָׁב וְהַתְּפוּס טָמֵא מֶרְכָּב אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ אֵין לְמֵידִין מִן הַכְּלָלוֹת וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ חוּץ אָמַר רָבִינָא וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין חוּץ מִן הַמַּיִם וְהַמֶּלַח וְתוּ לֵיכָּא וְהָא אִיכָּא כְּמֵיהִין וּפִטְרִיּוֹת אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ אֵין לְמֵידִין מִן הַכְּלָלוֹת וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ חוּץ: הַכֹּל נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר כּוּ': רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא חַד מַתְנֵי אַעֵירוּב וְחַד מַתְנֵי אַמַּעֲשֵׂר חַד מַתְנֵי אַעֵירוּב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמֶלַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ דְּאֵין מְעָרְבִין אֲבָל בְּמַיִם וּמֶלַח מְעָרְבִין וְחַד מַתְנֵי אַמַּעֲשֵׂר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַיִם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמֶלַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ דְּאֵין נִיקָּחִין אֲבָל מַיִם וּמֶלַח נִיקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מַאן דְּמַתְנֵי אַמַּעֲשֵׂר כׇּל שֶׁכֵּן אַעֵירוּב וּמַאן דְּמַתְנֵי אַעֵירוּב אֲבָל אַמַּעֲשֵׂר לָא מַאי טַעְמָא פֵּירָא בָּעִינַן כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק מַתְנֵי אַמַּעֲשֵׂר מֵיתִיבִי הֵעִיד רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ לִפְנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ לוֹקְחִין צִיר בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אָמַר לוֹ שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא כְּשֶׁקִּרְבֵי דָגִים מְעוֹרָבִין בָּהֶן וַאֲפִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גָּדִישׁ לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּצִיר דְּשׁוּמְנָא דְפֵירָא הִיא אֲבָל מַיִם וּמֶלַח לֹא אָמַר רַב יוֹסֵף רש"ילחוץ. לעשות מחיצה בינו ובין הקבר שלא יאהיל עליו וכגון בשידה תיבה ומגדל יכנס שם מבעוד יום בעגלות אם ירצה אלמא חזי ליה: גמ' אין למידין מן הכללות. כל היכא דתנן כלל לא אמרינן דוקא הוא דאיכא כלל דלא דק במילתיה ואיכא מילי דליתנהו בההוא כלל כי הנך דאמרינן לקמן: ואפילו במקום שנאמר בו חוץ. מדבר פלוני דאיכא למימר מדאפקיה להאי וודאי דק בכלליה אפילו הכי לא ילפינן מיניה דדלמא שייר ולא אפיק כל מאי דבעי: מדקאמר. רבי יוחנן אפי' מכלל דכי אמרה למילתיה לאו הכא אמרה דהכא נאמר בו חוץ וממילתיה משמע דאכלל שלא נאמר בו חוץ אמרה ומש''ה אמר אפי' כלומר לא מיבעיא היכא דלא נאמר בו חוץ אלא אפי' במקום שנאמר בו חוץ: ונשים פטורות. בפרק קמא דקידושין (דף לד.) יליף טעמא: מצה. לילה הראשונה חובת עשה היא בערב תאכלו מצות (שמות יב) ושאר כל הימים אם רצה להסתפק בבשר בלא לחם אין חובה עליו לאכול: שמחה. ושמחת אתה וביתך (דברים יד) הרי נשים במשמע ומצה נמי חובה לנשים במס' פסחים (דף מג.) מהיקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים ישנן בבל תאכל חמץ דכל מצות לא תעשה נשים מוזהרות כאנשים בפ''ק דקידושין (דף כט.): הקהל. במועד שנת השמטה בחג הסוכות המלך עומד על בימה וקורא לפניהן מצות משנה תורה כדאיתא בסוטה (דף מא.) וכתיב האנשים והנשים והטף: תלמוד תורה. נשים פטורות דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם: פריה ורביה. דכתיב פרו ורבו ומלאו וכבשוה איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש (יבמות דף סה:): פדיון. בנו הבכור חובה על האב ולא על האם בקידושין (דף כט.) שמעינן לה מדכתיב תפדה קרי ביה תפדה כל שחייב ליפדות חייב לפדות את בנו ואשה אינה בכלל פדיון עצמה דכתיב (שמות יג) בכור בניך תפדה ולא בנותיך אינה נמי במצות פדיון בנה הבכור: כל שנישא על גבי הזב. עליונו של זב דכתיב (ויקרא טו) בכל אשר יהיה תחתיו ואמר בפרק בנות כותים (נדה דף לג.) מאי תחתיו אי נימא תחתיו דזב היינו משכב אלא בכל אשר יהיה הזב תחתיו והיינו עליונו של זב: חוץ מן הראוי למשכב ומושב. אבל שאינו ראוי טהור כדאמר בחומר בקודש (חגיגה דף כג:) יכול כפה סאה וישב עליה יהא טמא תלמוד לומר והיושב על הכלי אשר ישב עליו מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאינו מיוחד לישיבה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו: והאדם. דכתיב והנושא אותם אף הזב במשמע אותם: תפוס. דאוכף ארצו''ן בלעז שכשרוכב תופס באותו עץ שנקרא ארצו''ן ולהכי מטמא משום מרכב: חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר. האי לא שנו דקאמרינן לקמן: מים ומלח. המעורבין מזון הן לטבל בהן פתו: פירא בעינן. כדלקמן (עמוד ב') מכלל ופרט: כי אתא ר' יצחק מתני. להאי לא שנו אמעשר: דשומנא דפירא. אפילו כשאין קרבי דגים מעורבים בו יש שם קצת משמנן עם המים ומלח: אבל מים ומלח. דעלמא דלאו ציר הוא לא אמר: תוספותמפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול. אבל אי לאו הכי לא הוי עירוב אע''ג דחזי לישראל משום דהוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר והיינו טעמא דת''ק דלא הוי עירוב ולא משום דס''ל כסומכוס ומיהו ר' יהודה משמע דסבר כסומכוס מדקאמר ולאכול וכן קאמר בברייתא לקמן (דף לא.) מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה משמע דבעי מידי דחזי ליה: כל שנישא על גבי הזב. אם נפרש דבהיסט איירי שמסיט כולו הוי כל דוקא ובכמה דוכתי קרי להיסט משא אבל אי מיירי בעליונו של זב שאינו מסיט כולו ושמקצתו נגרר בארץ דלאו היסט הוא כדאמר (ת''כ פ' מצורע) איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו מספקא לר''י אי שייך בכל דבר או לא דעליונו של זב נפקא לן מבכל אשר יהיה תחתיו הזב אי הוי דומיא דמשכב ומושב שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך או לא: כל שהזב נישא עליו טהור. אומר רבינו תם דטהור מטומאה חמורה דאינו מטמא אדם וכלים אבל טמא טומאה קלה כגון לטמא אוכלין ומשקין אף על גב דאינו ראוי למשכב ומושב ומייתי ראיה מפרק דם הנדה (דף נד:) דקאמרינן אי מה היא עושה משכב ומושב כו' אף (מדוה) נמי עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים ומשני אמר קרא היא ולא דמה אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי והשתא כיון שמיעט דמה מדין משכב ומושב מאי קאמרינן תו דליטמא באבן מסמא והא אבן מסמא היינו משכב ומושב דמטעם משכב ומושב הוא דמיטמא כדקתני בתורת כהנים אפילו עשרה כלים זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמא מניין תלמוד לומר כל המשכב ואבן מסמא מפרש רבינו תם דהיינו אבן גדולה שיש כלים תחתיה ואין מרגישין הכלים בכובד הזב היושב על האבן שבלא הזב האבן כבידה ביותר ומפרש התם רבינו תם דהכי פירושו אי מה היא כו' כלומר דנהי שמיעטת דמה מטומאה חמורה אכתי מניין שלא יטמא טומאה קלה אף על גב דממעט ממשכב ומושב צריך למעט מטומאה קלה והיינו משום דאפילו דבר שאינו ראוי למשכב ומושב מטמא טומאה קלה ואין נראה דבהדיא כתיב בתורת כהנים תניא כל אשר ישכב עליו הזב יטמא יכול יטמא דבר שאינו ראוי לשכיבה לא מה היא אינה מטמאה כו' יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה אבל יטמאו טומאה קלה תלמוד לומר משכב אלמא מידי דלא חזי למשכב ומושב טהור לגמרי ונראה לפרש דמה שמרבה בתורת כהנים אבן מסמא מוכל המשכב היינו דוקא לטומאה קלה ושמא בשום מקום ממעט לה מטומאה חמורה אבל מידי דלא חזי למשכב ומושב אפי' טומאה קלה ליכא ולכך אע''ג דמיעט דמה מדין משכב ומושב לענין טומאה חמורה עדיין צריך למעט מדין אבן מסמא שהוא לענין טומאה קלה: אי דיתיב עלה היינו מושב. תימה דבקרא כתיב מרכב ומושב ודינן חלוק זה מזה וי''ל דנהי דקרא מחלק בין ישיבה דרכיבה לישיבה דעלמא מ''מ התנא דקאמר חוץ מן הראוי למשכב ומושב כל עניני ישיבות קאמר ולא נימא . דלא דק בכללי' משום הכי קאמר היינו מושב: אבל במים ומלח מערבין. בסמוך מוקי בשנותן לתוכן שמן וקשה דתיפוק לי משום שמן כדפריך לקמן (עמוד ב') אמעשר והכא לא שייך שינויא דהתם ויש לומר דהכא איצטריך דאף על גב דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות: מאן דמתני אמעשר כ''ש אעירוב. וקשה הא איכא כמיהין ופטריות וכפניות ופולין יבישין דאמרינן לקמן דאין הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|