|
טקסט הדף מנוקד
אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ עַד לְכֶלֶב הָא חַזְיָא לְכֶלֶב קַשְׁיָא
גּוּפָא בַּר פְּדָא אָמַר טוּמְאָה חֲמוּרָה עַד לְגֵר וְטוּמְאָה קַלָּה עַד לְכֶלֶב וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ עַד לְכֶלֶב מַאי טַעְמָא דְּבַר פְּדָא דִּכְתִיב לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה לְגֵר וְגוֹ' הָרְאוּיָה לַגֵּר קְרוּיָה נְבֵילָה וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לַגֵּר אֵינָהּ קְרוּיָה נְבֵילָה וְאִידַּךְ לְמַעוֹטֵי הֵיכָא דְּהִסְרִיחָה מֵעִיקָּרָא וְאִידַּךְ הִסְרִיחָה מֵעִיקָּרָא לָא צְרִיכָא קְרָא לְמַעוֹטֵי עַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא תְּנַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר וְנִפְטֶרֶת מִן הַבְּכוֹרָה וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם בִּיטּוּל בְּרוֹב נָגְעוּ בָּהּ מַאי אִירְיָא מִשּׁוּם בִּיטּוּל בְּרוֹב תִּיפּוֹק לִי דְּלָא אִיתְחֲזִי כְּלָל הָא נָמֵי אִיתְחֲזִי מֵעִיקָּרָא אַגַּב אִימֵּיהּ תְּנַן הָתָם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר צִיר טָהוֹר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ מַיִם כׇּל שֶׁהוּא טָמֵא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ זֹאת אוֹמֶרֶת נֶחְשְׁדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ לְעָרֵב מֶחֱצָה בַּצִּיר וּלְמָה לִי מֶחֱצָה אֲפִילּוּ בְּצִיר מִמֶּחֱצָה נָמֵי וְהָנֵי מַשֶּׁהוּ הָוֵה לֵיהּ פַּלְגָא וּפַלְגָא לָא בְּטִיל אֵימָא עַד מֶחֱצָה אִיבָּעֵית אֵימָא טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ דְּרַבָּנַן טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן בְּרוּבָּא גְּזַרוּ רַבָּנַן בְּפַלְגָא וּפַלְגָא לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן מַתְנִי' רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מְנִיקָה מִן הַגּוֹי אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת הָיָה נִכְנָס לְתוֹךְ עֶדְרוֹ וְרָאָה אֶת הַמַּבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת וְשֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ אוֹ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ גְּמָ' אָמַר רַב נַחְמָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הִלְכְתָא בְּכוּלֵּיהּ פִּירְקִין בַּר מִפְּלוּגְתָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמֵינָא כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַרֵישָׁא מִ[יפְלָג] פְּלִיגִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי אֶלָּא אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִפְלָג פְּלִיג בְּבָרַיְיתָא אֶלָּא אַדְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם הָא אָמַר רַב חֲדָא זִימְנָא דְּאָמַר רַב הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אֶלָּא אַשְּׂעַר בַּעַל מוּם מִיפְלָג פְּלִיגִי עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל וְרַבָּנַן לְעוֹלָם אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּבָרַיְיתָא לָא פְּלוּגְתָּא הִיא וְכֵיוָן דְּאָמַר רַב הִלְכְתָא בְּכוּלֵּיהּ פִּירְקִין בַּר מִפְּלוּגְתָּא רש"יאבל טומאה קלה של מגע מטמא עד שתפסל מאכילת כלב שפיר דזו אינה ראויה לגר להכי לא מטמאה במשא ובמגע נמי לא דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא הרוב: הא חזיא לכלב. ותטמא במשא קשיא לרבי ירמיה: הסריחה מעיקרא. כגון שנשתברו אבריה מחיים והתליעה ההיא אע''ג דחזיא לכלב לא מטמאה במשא דהא מעולם לא ירדה לטומאת משא אבל אי מעיקרא חזיא לגר ונחתא לה טומאת משא תו לא סליק מינה עד שתיפסל מכלב ואי קשיא לעיל נמי אמאי מוקמינן לה בקשיא הא הוה ליה לתרוצי להכי לא מטמא הך חררת דם במשא דמעיקרא סרוחה היא ואפי' רבי יוחנן מודה בה תריץ לאו סרוחה מעיקרא היא דהא חזיא לגר אגב אימיה כל זמן שהיתה בבטן והכי מוקי לקמן: ציר טהור. כגון שהשיקו במים שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירם וכי נפיל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חזרה וניעורה מוקי ליה שנפלו בו לאחר השקת מי עם הארץ כל שהוא: עד למחצה. קרוב למחצה: טומאת משקין דרבנן. בפ''ק דפסחים (דף טז.): מתני' אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. שיהא הבא אחריו בכור ספק דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם אלא שאהבה זו את בן חבירתה ואי משום דיש לה חלב הא איכא מיעוטא דחולבות אע''ג שאינן יולדות הא ודאי לא אמרי' אלא ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה: מבכירות. בחורות שלא ילדו אלא עכשיו: אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו. דליחוש לכולהו בספק בכורות אלא ודאי אותם הכרוכים אצל המבכירות הוו בכורות וודאין ואותן הכרוכים אחר שאינן מבכירות בוודאי הוו פשוטין וודאין: גמ' קב ונקי. לא איצטריך לרב לאשמועינן. קב ונקי מעט שלא הוזכר אלא במקומות מועטין ומה שאמר נקי הוא שהלכה כמותו: דר' יוסי בן המשולם ושער בכור בעל מום הלכתא נינהו במתני' ומפרש לקמן: לאו פלוגתא היא. לא חשיבא פלוגתא וכיון דבמתני' לא פליגי עליה הלכתא כוותיה: תוספותכשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה והאי טעמא שייך בין למגע בין למשא וטומאה קלה היא טומאת אוכלין למנות בו ראשון ושני ומצינו לשון טומאה חמורה וקלה (בדבר) על זה בכריתות (דף כא.) ובנדה בפרק בא סימן (דף נ:) גבי גוזל שנפל לגת: אחת זו ואחת זו עד לכלב. אין לפרש דטעמא דרבי יוחנן ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו דההיא אכילה לכלב קיימא אלא יש לפרש מדכתיב (מלכים ב ט) ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק. יזרעאל אלמא אכילת כלבים שמה אכילה ומינה מוכח בפ''ב דזבחים (דף לא.) דחשב ע''מ שיאכלוהו הכלבים למחר הוי פיגול: ואידך למעוטי סרוחה מעיקרא דרבי יוחנן. ותימה דמתוך סוגיא דפ' בתרא דמס' ע''ז (דף סז:) משמע לר' יוחנן דסרוחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי דבההיא דקאמר רבי יוחנן טעמו וממשו ואמר רב כהנא מדברי כולן נלמד נותן טעם לפגם מותר דמוקי לה התם כר' שמעון ומפרש טעמא דר' שמעון מהאי קרא דראויה לגר וקאמר ואידך כלומר מאן דאסר טעם לפגם ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא ואידך כלומר ר' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריך קרא וי''ל דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך קרא מעיקרא עפרא הוא אבל לענין טומאה הוה אמינא דמיטמא דאע''ג דלא חזיא לאכילה מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזיבה: תנן התם. במסכת מכשירין (פ''ו מ''ג) רבי אליעזר אומר ציר טהור פירש בקונטרס כגון שהשיקו במים והדין עמו דבציר של עמי הארץ מיירי הכא כדמוכח שמעתא ורישא דהך משנה ואי אפשר לומר שיהא טהור בלא השקה דסתמי' הוי רובא ציר ולאו בר קבולי טומאה הוא דהא אמרן לעיל דבעו השקה (ועוד מדתנא ציר טהור ולא תנא ציר טמא שנטהר בהשקה): שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא. כדמפרש נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירן וכי נפל ביה כל שהוא מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמא ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חזרה ונעורה מוקי ליה שנפלו ביה לאחר השקה מי עם הארץ כל שהוא כך פי' בקונט' והך דפי' מים של עם הארץ ולא פירש מים טמאים משום דמתני' קתני מים סתם וא''ת ולמאן דמוקי לה שנפלו בו מים של עם הארץ פשיטא דטמא כמו מתחלתן דבעי השקה דמאיזה טעם בעי השקה מתחלתן אי רובא ציר הא אמרו לעיל דמיעוטא מים בטלי להו ברובא ובלא השקה נמי טהור אלא חיישינן דלמא רובא מיא ומהאי טעמא גופיה נפלי ביה לאחר השקה מים טמאים כל שהוא הרי מים טמאים הללו חוזרים ומטמאין אותן מים הטהורים ואי לאשמועינן היא גופה דציר של עם הארץ בעי השקה בפירוש הוה ליה למיתני הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור וי''ל דלא דמי סופו לתחלתו דס''ד מתחלתו נעשה הציר כמים טמאים לא יצא מחזקת טומאה על ידי שנתלה לומר שהמים הם מעט אבל הכא השקה דמה נפשך טהור הוה אמינא דשנפלו לו טמאים כל שהוא משום חששא דשמא מים רוב לא נוציאנו מחזקה והשתא למאן דמוקי האי כל שהוא מים טמאים הוא ודייק מינה רב נחמן זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים ביניהן כלומר פעמים שמערבין בו מחצה מים לאו למימרא שאם היה בו רוב לא היה טמא כשנפלו בו מים כל שהוא דכמו כן היה טמא כדפרישית אלא למימרא שאם מתחלתן לא היו רגילין לערב כי אם מועטין אם כן (אם) לא הוה מטמא מים כל שהוא דהא אכתי רובא ציר הוא: אלא אדרבי אליעזר בן יעקב כו'. ואם תאמר הא מיפלג פליגי רבנן דרבי שמעון דשיליא דלעיל ואין לומר דדלמא רב סבר כריש לקיש דמפרש טעמא בפרק המפלת (נדה כז:) משום דנתבלבלה צורתו דכל שכן דקשה טפי דאי טעמא דבלבול צורה אלמא לרבי שמעון לא בטל ברוב ויש לומר דדלמא ר''ש סבר כמאן דאמר טומאה חמורה עד לגר דלדידיה לא צרכינן לטעמא דביטול ברוב וכמו שפירש' לעיל דכל טומאת נבילה קרי טומאה חמורה אפי' טומאת מגע אי נמי לא חשיב פלוגתא כיון דלא נחלקו עליו בהדיא באותו דבר עצמו: משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. אע''פ שיש מקומות שפוסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב כדאשכחן בריש הדר עם הנכרי (עירובין דף סב:) ורב גופיה בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס.) יש דלא מסתבר כותיה לפיכך הוצרך לפסוק הלכה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|