|
טקסט הדף מנוקד
לְךָ יִהְיֶה הֶחְרִים שְׂדוֹתָיו נוֹתְנָן לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר שֶׁנֶּאֱמַר כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ וְגָמַר לַכֹּהֵן לַכֹּהֵן מִגֶּזֶל הַגֵּר
וְהָתָם מְנָלַן דְּתַנְיָא לַה' לַכֹּהֵן קְנָאוֹ הַשֵּׁם וּנְתָנוֹ לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר אַתָּה אוֹמֵר לַכֹּהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מִלְּבַד אֵיל הַכִּיפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו הֲרֵי בְּכֹהֵן שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר הַכָּתוּב מְדַבֵּר שָׂדֶה הַיּוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל נוֹתְנָהּ לַמִּשְׁמָר שֶׁפָּגַע בּוֹ יוֹבֵל אִיבַּעְיָא לְהוּ פָּגַע בּוֹ בְּשַׁבָּת מַאי אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּחוּלְפָּנָא נוֹתְנָהּ לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק תַּנְיָא נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר אֶחָד יוֹבֵל וְאֶחָד שְׁבִיעִית מְשַׁמְּטִין כְּאֶחָד אֶלָּא שֶׁיּוֹבֵל בִּתְחִילָּתוֹ וְהַשְּׁמִטָּה בְּסוֹפָהּ אַדְּרַבָּה מִשּׁוּם הָכִי הֲוַאי אֵימָא מִפְּנֵי שֶׁהַיּוֹבֵל כּוּ' בִּשְׁלָמָא שְׁבִיעִית בְּסוֹפָהּ דִּכְתִיב מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה אֶלָּא יוֹבֵל בִּתְחִילָּתוֹ בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא דִּכְתִיב בַּיּוֹם הַכִּיפּוּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם הָא מַנִּי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא דְּאָמַר מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא דְּחָיֵיל יוֹבֵל שַׁמְעַהּ חִזְקִיָּה בַּר בִּילְוָטִי וַאֲזַל אֲמַר קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ וְלַיקֵּישׁ מִטַּלְטְלֵי לְקַרְקָעוֹת לָאו תַּנָּאֵי הִיא דְּאִיכָּא דְּמַקֵּישׁ וְאִיכָּא דְּלָא מַקֵּישׁ כְּמַאן דְּאָמַר לָא מַקְּשִׁינַן מַתְנִי' חֶרְמֵי כֹּהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן אֶלָּא נִותָּנִים לַכֹּהֲנִים כִּתְרוּמָה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר סְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה' וַחֲכָמִים אוֹמְרִים סְתַם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה' שֶׁחָל עַל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים מַחְרִים אָדָם אֶת קֳדָשָׁיו בֵּין קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים אִם נֶדֶר נוֹתֵן דְּמֵיהֶן וְאִם נְדָבָה נוֹתֵן אֶת טוֹבָתָן שׁוֹר זֶה עוֹלָה אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי הַבְּכוֹר בֵּין תָּם בֵּין בַּעַל מוּם מַחְרִימִין אוֹתוֹ וְכֵיצַד פּוֹדִים אוֹתוֹ אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בִּבְכוֹר זֶה לִיתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ רש"ילך יהיה. לאהרן קאמר ליה רחמנא וכל זרעו בכלל: האשם המושב לה' לכהן. בגזל הגר הכתוב מדבר שהרי בישראל אין לך אדם מישראל שאין לו גואלין אלא הגוזל את הגר ונשבע והודה ואחר כך מת משלם קרן וחומש לכהן ואשם למזבח ואמרינן בפרק הגוזל בב''ק (דף קי.) האשם זה הקרן המושב זה החומש מלבד איל הכיפורים זה איל אשם שמביא על שבועת שקר שנשבע: הרי בכהן שבאותו משמר. דה''ק קרא שלכהן המכפר בו באיל הכפורים יהא קרן וחומש: שדה היוצאה כו'. רב חייא בר אבין קאמר לה: פגע בו יובל בשבת. דמשמרות מתחלפות וחל בו יום הכיפורים בו ביום לאיזו יתן: למשמר היוצא. שברשותו התחיל היובל אמש: א''ר נחמן בר יצחק תנ''ה. דבתר התחלה אזלינן: נמצאת אומר. הואיל ושנת מ''ט התחיל שביעית ושנה של אחריה יובל: אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד. ביום אחד שביעית משמטת הלואת כספים ויובל מכירת קרקעות אלא שהיובל כו': אדרבה. טעמא דשניהם משמטים ביום אחד מש''ה דשביעית בסופה ויובל בתחילתו דהשתא אשתכח דבין [השמשות] של ערב שבת יובל נפקא שביעית וההיא שעתא תרוייהו משמטין: אלא תני הכי. משמטין כאחד מפני שהיובל בתחילתו ושביעית בסופה: דרבי ישמעאל. בפרק קמא דר''ה (דף ח:): שמעה חזקיה בר בילוטי. להא דרב חייא בר אבין: וליקיש מטלטלין. דחרם: לקרקעות. דחרם דהא איתקיש דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו ולימא דליתבו נמי מטלטלין לכהן שבאותו משמר: לאו תנאי היא. ר' יהודה ור''ש איפלגי לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור''ש לא מקיש: מתני' חרמי כהנים. חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן אין להם פדיון דכתיב (ויקרא כז) לא ימכר ולא יגאל אבל חרמי בדק הבית יש להם פדיון דאדעתא דהכי אחרמינהו דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות: שחל החרם על קדשי קדשים כו'. כדמפרש מחרים אדם את קדשיו וכו' והיאך מוחרמים והלא אינו שלו אלא אם נדר הן דאמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואחר כך החרימה הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה נמצאת שלו היא והוא נותן כל דמיה לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו דהא ודאי אית ליה פדיון דלאו גופה איחרם דלאו דידיה הוא. ואם נדבה היא. דאינו חייב באחריותה אם היתה מתה הא ודאי לא חייל חרם דלאו דידיה: אלא בכדי טובתה. טובת הנאה שיש לו בה יתן לכהן כיצד שור זה עולה והחרימו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה שאינו חייב כלומר אדם שאינו חייב עולה אם ימצא בזול נוטלו להקריב דורון לקונו וכאותן דמים יתן זה שזו היא טובת הנאה שיש לו בה שהרי אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה ומשהפרישה יצא ידי חובתו ומעתה אם תאבד אינו מפסיד אלא שלא הקריב דורון לקונו הרי שהפסיד העלאת עולה שאינו חייב ואית ספרים דכתב בהן להעלות עולה שאינו רשאי והיא היא: רשאי. לשון חייב נושה (שמות כב) מתרגמינן רשיא: וכיצד פודין אותו. דהבכור גופו אינו מוחרם שהרי אינו שלו אלא לכהן: אלא אומדין כמה אדם מישראל רוצה ליתן לבעל הבית זה ליתן בכורו. לבן בתו כהן או לבן אחותו. ואותה טובת הנאה יתן בעל הבית זה לכהן בשביל החרם ודוקא נקט בן בתו ובן אחותו כהן דההיא דיהיב לה להך טובת הנאה ליהוי ישראל אבל בן בנו כהן ובן אחיו כהן דהאי דיהיב לה להך טובת הנאה הוי כהן לא מצי יהיב ליה אגרא ואע''ג דלאו משום דידיה יהיב ליה כיון דלדידיה נמי חזי הבכור נראה ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו תרומותיו בשכרו ואשתכח דלא שקיל בתורת תרומה אלא בתורת שכר והכי אמרינן בבכורות בפ' עד כמה (דף כו:): גמ' הרי הן כהקדש. ויש בהן מעילה: תוספותשדה היוצאה לכהנים ביובל נותנין (למי) [למשמר] שפגע בו יובל. האי מלתא אינו מן הברייתא אלא ממילתא דרבי חייא בר אבין אמר רב חסדא: כמאן דלא מקיש. וא''ת הא דאמרן לעיל בשלמא כהנים אין מחרימין דחרמים שלהם והלא שדה חרמים צריך ליתנם לכהן שבאותו משמר וא''כ אם החרים כהן שדהו אם אינו במשמרתו אמאי אינו צריך ליתנה לכהן שבאותו משמר וצ''ל דלרווחא דמילתא אמר הכי שהרי אם החרים כהן שדהו אינו חרם דכתיב אחוזת עולם הוא להם ואע''ג דגבי לוים הוא דכתיב מסתמא לכהנים נמי הכי הוא ואם החרים הכהן מטלטלים למאן דמקיש פשיטא דאינו יכול להחרים ואפילו למאן דלא מקיש החרמים שלהן כדאמרן נותנו לכל כהן שירצה וניחא נמי הא דאמר לעיל ורבי שמעון בשלמא כהנים כדאמרי' ומשום מטלטלין הוא דאמר הכי אע''ג דאין מקיש מ''מ החרמים שלהם אבל בקרקעות אחוזת עולם דכתיב גבי לוים ה''ה לכהנים כן: חרמי כהנים. פי' חרמים (ליתן) הניתנים לכהנים אין להן פדיון כדכתיב (ויקרא כז) לא ימכר ולא יגאל וע''כ בחרמי כהנים איירי אע''ג דסתמא כתיב דאי בחרמי בדק הבית פשיטא דנפדין הן כדי לעשות מהן צרכי בדק הבית: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע''פ שאינו רשאי. (ליתן) פירוש שאינו חייב כמו נושה דמתרגמינן רשיא כך פירש''י ולפ''ז אומר הרב רבי יעקב בר שמשון הא דאיתא בפ''ק דקדושין (דף לג. ושם) אין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן מיירי אפילו בעסוקין במלאכתם ורשאין ר''ל חייבין כמו אע''פ שאינו רשאי דהכא ר''ל אע''פ שאינו חייב ואי מיירי במלאכת אחרים ניחא למימר רשאין ממש: לבן בתו או לבן אחותו כהן. ולא מצי' למימר לבן בנו או לבן אחיו דכיון דחזיא ליה הוי ליה ככהן המסייע בבית הגרנות כדאיתא בפ' עד כמה (בכורות כו:) וכן פירש''י: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|