|
טקסט הדף מנוקד
לַאֲחֵרִים גּוֹרֵם טוּמְאָה לְעַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּזָב מְצוֹרָע
וּמִדְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְרַבּוֹיֵי בִּרְאִיָּיה שְׁנִיָּה שְׁמַע מִינַּהּ מְקוֹם זִיבָה לָאו מַעְיָן הוּא אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה מִדִּסְקַרְתָּא לְרָבָא מִמַּאי דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בְּזָב גְּרֵידָא וּדְקָאָמְרַתְּ לַאֲחֵרִים גּוֹרֵם טוּמְאָה לְעַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ יוֹכִיחַ שֶׁגּוֹרֵם טוּמְאָה לַאֲחֵרִים וְהוּא עַצְמוֹ טָהוֹר אָמַר אַבָּיֵי מַאי תִּבְּעֵי לֵיהּ וְהָא הוּא דְּאָמַר זֹאת תּוֹרַת הַזָּב בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן וְכֵיוָן דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵהָתָם אִיַּיתַּר לֵיהּ לַזָּכָר לְרַבּוֹת מְצוֹרָע לְמַעְיְנוֹתָיו [וְלַ]נְּקֵבָה לְרַבּוֹת מְצוֹרַעַת לְמַעְיְנוֹתֶיהָ וְאַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא מְצוֹרָע לְזָב גָּמוּר מָה זָב גָּמוּר מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אַף רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצוֹרָע מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אָמַר רַב הוּנָא רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב מְטַמְּאָה בְּאוֹנֶס שֶׁנֶּאֱמַר זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע מָה שִׁכְבַת זֶרַע מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס אַף רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב מְטַמְּאָה בְּאוֹנֶס תָּא שְׁמַע רָאָה רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה בּוֹדְקִין אוֹתוֹ מַאי לַָאו לְטוּמְאָה לָא לְקׇרְבָּן תָּא שְׁמַע בַּשְּׁנִיָּה בּוֹדְקִין אוֹתוֹ לְמַאי אִילֵימָא לְקׇרְבָּן אֲבָל לְטוּמְאָה לָא אִקְּרִי כָּאן מִבְּשָׂרוֹ וְלֹא מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ אֶלָּא לָאו לְטוּמְאָה וּמִדְּסֵיפָא לְטוּמְאָה רֵישָׁא נָמֵי לְטוּמְאָה מִידֵּי אִירְיָא הָא כִּדְאִיתַאּ וְהָא כִּדְאִיתַאּ תָּא שְׁמַע רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַף בַּשְּׁלִישִׁי בּוֹדְקִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַקׇּרְבָּן מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה קָאָמַר לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְקׇרְבָּן וְהָכָא בְּאֶתִּים קָא מִיפַּלְגִי רַבָּנַן לָא דָּרְשִׁי אֶתִּים וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ אֶתִּים רַבָּנַן לָא דָּרְשִׁי אֶתִּים הַזָּב חֲדָא זוֹבוֹ תַּרְתֵּי לַזָּכָר בַּשְּׁלִישִׁי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לִנְקֵבָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ אֶתִּים הַזָּב חֲדָא אֶת תַּרְתֵּי זוֹבוֹ תְּלָת בָּרְבִיעִי אַקְּשֵׁיהּ רַחֲמָנָא לִנְקֵבָה תָּא שְׁמַע רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר וַהֲלֹא זָב בִּכְלַל בַּעַל קֶרִי הָיָה וְלָמָּה יָצָא לְהָקֵל עָלָיו וּלְהַחְמִיר עָלָיו לְהָקֵל עָלָיו שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס וּלְהַחְמִיר עָלָיו רש"י
לאחרים גורם טומאה. כלומר טיפה זו גורמת לבעלה שמטמא במשא כדכתיב (ויקרא טו) וכל אשר יהיה תחתיו ואוקמינן בעליונו של זב היא עצמה לא כל שכן: אלא בזב מצורע. איצטריך דלא אתי בקל וחומר דלא גרמה לו טומאה שהרי מחמת נגעו היה מטמא במשא ואפילו באהל: ומדאיצטריך קרא לרבויי לשניה ש''מ בראשונה. דלאו מעיין הוא דאי מעיין הוא ראשונה מטמאה שניה לא כל שכן: לעולם אימא לך בזב גרידא. דאי במצורע לא איצטריך קרא לרבויי דאפילו ראשונה מטמא משום מעיין: ודקאמרת כו' שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה. למשלחו כדכתיב (ויקרא טז) והמשלח את השעיר וגו' והוא עצמו טהור שאין בהמה מטמאה מחיים: מאי תיבעי ליה. לרב יוסף: הא איהו אמר כו'. בין קטן בין גדול לזיבה ולא איצטריך והזב את זובו לזכר לרבות קטן דהא מזאת תורת הזב נפקא ואייתר לזכר לרבות מצורע: ואיתקש מצורע לזב גמור. בעל שתי ראיות דהא בהאי קרא דהיקשא דמצורע תרתי כתיבי והזב את זובו הרי שתים וכתיב ביה לזכר לרבות מצורע כדין זב גמור מה זב גמור זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא ואפילו ראשונה דבשלמא אי מפיק ליה האי לזכר לזב קטן ויליף מצורע זכר ממצורעת נקבה איכא למבעי ראייה ראשונה מהו מי הוי מתעגל ויוצא ומתרבי עם שאר מעיינות או לאו דבנקבה ליכא זוב לובן למילפיה מהיקשא דזב גמור אי לאו מעיין הוי אבל השתא דמצורע זכר איתקש לזב גמור לא צריך תו למבעי: ואית דמפרשי בעיא דרב יוסף הכי ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא בזב גרידא לא תבעי לך דודאי מטמא כדאמר לקמן לימד על הזוב שהוא טמא ומוקמינן בדם הנדה דקרא למשא אתא כי תבעי לך במצורע דאיכא למימר בזב גרידא הוא דמטמא משום דגורמת לו טומאה אבל במצורע כבר טמא הוא ואינה גורמת לו טומאה לא מטמיא הטיפה אי לא אמרינן מעיין הוא כרוקו או מימי רגליו מאי מעיין הוא או לא. לימד על הזוב ומוקמינן לה בראייה ראשונה והכי משמע כי יהיה זב מבשרו אותו הזב טמא לאחרים לבעלה ומדאיצטריך לרבויי לראייה ראשונה ש''מ לאו מעיין הוא ושיבוש הוא מפני כמה תשובות חדא דקא פשיט ליה מקום זיבה לאו מעיין הוא והא למשא רבייה קרא כדאמר בדם הנדה מה לי מעיין ומה לי לאו מעיין ועוד מי איכא לאוקמי להאי קרא בראייה ראשונה והא מהכא נפקא לן בכל דוכתי מנה הכתוב שתים וקראו טמא ועוד מי איכא למימר בראייה ראשונה בזב גרידא לאחרים גורם טומאת משא הא זב בעל ראייה אחת אינו אלא כרואה קרי כדאמר בכמה מקומות שתים לטומאת זיבה ושלש לקרבן ועוד ראייה ראשונה הא אקשיה לעיל לקרי וקרי לא מטמא במשא ומשום שכתוב בספרים מדאיצטריך קרא בראייה ראשונה מפרשי ליה הכי ולאו מילתא היא דהאי בראייה ראשונה פירוש היה בספרים ולקמיה קאי והכי קאמר מדאיצטריך קרא לרבויי לשניה ש''מ ראשונה מקום זיבה לאו מעיין הוא וה''ג בשלהי שמעתתא מה זב גמור מטמא זובו במשא אף מצורע כו' אלמא זב גמור הוא דמטמא טיפת זובו במשא אבל זב בעל ראייה אחת לא: מטמא באונס. אותה טומאה קלה האמורה בה מגע וטומאת ערב בקרי ולהצטרף לשניה לטמא כזב גמור והא דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו על כרחך אראייה שניה דכתיב בתרה קאי ולא אראשונה דהא איתקש לשכבת זרע ושכבת זרע כל עצמו מחמת אונס חימום בא: בודקין אותו. בשבעה דרכים במאכל במשתה בקפיצה ובמשאוי כו': מאי לאו לטומאה. דאי באונס הוא הוי טהור לגמרי: לא לקרבן. דאי קמייתא באונס לא מצטרפא לשלש לחייבו קרבן: אילימא לקרבן אבל לטומאה. האמורה בו דהיינו טומאה חמורה לא בעי בדיקה: קרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו. והאי מבשרו בקרא דשתי ראיות כתיב: אתים. (ויקרא טו) והזב את זובו לזכר ולנקבה: זב חדא זובו תרתי לזכר. כלומר עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס מכאן ואילך דהיינו שלישית לנקבה כתיב כלומר יש לו דין נקבה שמטמאה באונס כדילפינן בפירקין (לקמן דף לו:) מכי יזוב זוב ואיהי נמי מייתא ליה לידי קרבן: ברביעית. אז אקשיה רחמנא לנקבה. דאפילו באונס ולא לענין טומאה דהא מכי חזיא תרתי איטמי ליה ולקרבן נמי לא דמשלשה איחייב ליה אלא לסתירה כגון דפסק והתחיל לספור שבעה נקיים וראה ראייה רביעית אפילו באונס סותר: והלא זב בכלל בעל קרי היה. כדמפרש לקמיה ואזיל דאיתקוש לשכבת זרע: ולמה יצא. בפרשת זבין להכתב לעצמו: להקל עליו. שלא יטמא באונס דהא קרי מטמא באונס:
תוספות
לאחרים גורם טומאה. פירש רש''י לזב עצמו גורם טומאת משא כדכתיב וכל. אשר יהיה תחתיו ואוקמינן ליה בעליונו של זב ואין נראה דעליונו של זב אינו קרוי משא ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ועוד דבזוב כי האי גוונא לא אשכחן אלא כשהטיפה בכף מאזנים וכרעה לכף שניה לכן נראה לפרש לזב עצמו גורם טומאת משא שהנושא הזב טמא הנושא הזוב לא כל שכן דטמא ובשאר טומאות דלאו משא כגון משכב ומושב אין לפרש דהא למצורע נמי גורם טומאה דאילו מצורע גרידא אינו עושה משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין כדפרישית בפרק אלו דברים (פסחים סו.) ואם זב הוא מטמא משכבו אדם ובגדים: לעולם אימא לך בזב גרידא. תימה דמכל מקום תפשוט דלאו מעיין הוא דאי מעיין הוא למה לי קרא לטמא בזוב דהא מיד שראה משהו של ראייה שניה מיד נעשה זב למ''ד זוב מטמא במשהו דלא בעי כחתימת פי האמה ומשהו שני לטמא כדין מעיין דאי אפשר לטיפה שלא תתחלק שני משהויין ושמא כמו שמשהו ראשון שבו נעשה זב אינו מטמא במשא הוא הדין כל מה שנקרא ראייה אחת דהיינו כמו גריון לשילה (זבים פ''א מ''ה) דלא מטמא במשא אע''ג דרוקו ומימי רגליו טמאין מיד אחר ראיית זוב משהו ראשון: אף ראייה ראשונה של מצורע מטמאה במשא. תימה אם כן לעיל מנליה לאוקומי קרא בדם טהרה של מצורעת הא איצטריך קרא לכדהכא: מאי לאו לטומאה. וא''ת מאי קושיא דילמא הא דאמר רב הונא מטמא באונס היינו טומאת ערב כבעל קרי והכא מיירי להצטרף לשניה לטמא טומאה חמורה לעשותו זב והוי השתא שפיר רישא דומיא דסיפא וי''ל מדלא נקט הרואה ראייה אחת של זיבה אלא נקט ראייה ראשונה של זב משמע דאיירי באותו שראה שתי ראיות והראשונה היתה באונס דזב אינו קרוי עד שיראה שתי ראיות ויליף מהיקשא דזאת תורת דאיירי בזב גמור ומקיש ראשונה של השתים לשכבת זרע: מכלל דתנא קמא לטומאה. לאו מן הלשון מדקדק מדאצטריך ר' אליעזר להזכיר קרבן מכלל דת''ק איירי לטומאה דא''כ לא הוה משני מידי אלא הכי דייק מכלל דתנא קמא לא מצריך בדיקה משום קרבן אלא משום טומאה דאי משום קרבן הוה ליה לאצרוכי נמי בדיקה בשלישי כרבי אליעזר וקשה דהא בלאו מילתיה דרבי אליעזר הוה מצי למפרך מדקתני במס' זבים (פרק ב' מ''ב) בהדיא במילתיה דרבנן גופייהו בשלישי אין בודקין אותו ושמא מייתי מרבי אליעזר משום דבעי לפרושי במאי פליגי:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|