סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

בְּתוֹךְ הָנֵץ הַחַמָּה בְּגִילּוּיָיא הֲוָה קָאֵי וְזַהֲרוּרֵי בְּעָלְמָא הוּא דַּחֲזָא קָא מַשְׁמַע לַן
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן וְנֵימָא מָר הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר דִּסְתַם לַן תְּנָא כְּווֹתֵיהּ
דִּתְנַן כׇּל שָׁעָה שֶׁמּוּתָּר לֶאֱכוֹל מַאֲכִיל
הָהִיא לָאו סְתָמָא הוּא מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא מוּתָּר
וְנֵימָא מָר הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּהָוֵה לֵיהּ מַכְרִיעַ אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לָאו מַכְרִיעַ הוּא טַעַם דְּנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר
וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַב דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מְבַעֲרִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת וְשׂוֹרְפִין תְּרוּמוֹת טְמֵאוֹת תְּלוּיוֹת וּטְהוֹרוֹת וּמְשַׁיְּירִין מִן הַטְּהוֹרוֹת מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת כְּדֵי לֶאֱכוֹל עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ
אָמְרוּ לוֹ טְהוֹרוֹת לֹא יִשָּׂרְפוּ שֶׁמָּא יִמָּצְאוּ לָהֶן אוֹכְלִין אָמַר לָהֶן כְּבָר בִּקְּשׁוּ וְלֹא מָצְאוּ אָמְרוּ לוֹ שֶׁמָּא חוּץ לַחוֹמָה לָנוּ
אָמַר לָהֶם לְדִבְרֵיכֶם אַף תְּלוּיוֹת לֹא יִשָּׂרְפוּ שֶׁמָּא יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֵם אָמְרוּ לוֹ כְּבָר מוּבְטָח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִפְּנֵי הַטּוֹרַח
אָמְרוּ לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁקָּבְעוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ
מַאי לָאו אֲפִילּוּ לֶאֱכוֹל אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא לֹא לְבַעֵר
וְאַף רַבִּי סָבַר לְהָא דְּרַב נַחְמָן דְּאָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהִפְקִיד דִּיסַקַּיָּא מְלֵאָה חָמֵץ אֵצֶל יוֹחָנָן חָקוֹקָאָה וּנְקָבוּהָ עַכְבָּרִים וְהָיָה חָמֵץ מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא וּבָא לִפְנֵי רַבִּי שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לוֹ הַמְתֵּן שְׁנִיָּה אָמַר לוֹ הַמְתֵּן שְׁלִישִׁית אָמַר לוֹ הַמְתֵּן רְבִיעִית אָמַר לוֹ הַמְתֵּן חֲמִישִׁית אָמַר לוֹ צֵא וּמוֹכְרֶהָ בַּשּׁוּק
מַאי לָאו לְגוֹיִם כְּרַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב יוֹסֵף לָא לְיִשְׂרָאֵל כְּרַבִּי מֵאִיר אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אִי לְיִשְׂרָאֵל נִישְׁקְלֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ
מִשּׁוּם חֲשָׁדָא דְּתַנְיָא גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק פּוֹרְטִין לַאֲחֵרִים וְאֵין פּוֹרְטִין לְעַצְמָן
גַּבָּאֵי תַמְחוּי שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק מוֹכְרִין לַאֲחֵרִים וְאֵין מוֹכְרִין לְעַצְמָן מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל
אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרַב יוֹסֵף בְּפֵירוּשׁ אֲמַרְתְּ לַן צֵא וּמוֹכְרֵן לַגּוֹיִם כְּרַבִּי יְהוּדָה
אָמַר רַב יוֹסֵף כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעְתָּא דְּרַבִּי כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דִּתְנַן הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ אֲפִילּוּ הֵן אֲבוּדִין לֹא יִגַּע בָּהֶן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵידָה
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְלָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַב יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא

רש"י

הלכה כר' יהודה. דתולין כל חמש: ונימא הלכה כר' מאיר. דאוכלין כל חמש דהא סתם לן תנא כוותיה דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות דמשמע כשאינו מותר לאכול אינו מאכיל ואי רבי יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל אלא ר' מאיר היא דאמר אוכל עד תחלת שש ומשעה שאינו אוכל אין מאכיל: משום דקשיא מותר. בפרק כל שעה מקשינן כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה ומותר משמע כל שעה שמותר . אדם אחר לאכול מאכיל זה האסור לאכול ומדוחקא דהא קושיא אוקימנא כרבן גמליאל והכי קאמר כל שעה שמותר כהן לאכול בתרומה מאכיל ישראל חולין לבהמה אלמא סתמא לא כר''מ היא: כרבן גמליאל. במתני': לאו מכריע הוא. כדפרישית לקמן בפירקין (ד' כא.) דאין הכרעת דעת שלישית מכרעת והא הכרעת דעת שלישית היא דהא ר''מ ורבי יהודה לא איירי דניהוי שייך חילוק בין זמן תרומה לזמן חולין כלל דאי הוה תנן ר''מ אומר אחד חולין וא' תרומה כל חמש ר' יהודה אומר א' חולין ואחד תרומה כל ארבע ורבן גמליאל אומר חולין כל ארבע תרומה כל חמש הויא הכרעה אבל השתא דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם לאו הכרעה היא אלא דעת שלישית: ה''ג ואיבעית אימא רב דאמר כי האי תנא. דקבע הלכתא כר' אלעזר בר' יהודה דאמר אפי' תרומה כל ארבע ותו לא דקתני דקבעו הלכה כמותו: תלויות. ספק טמאות ספק טהורות: מזון שתי סעודות. ולא שלש דכל שלש סעודות דשבת ערבית שחרית ומנחה וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה: טהורות לא ישרפו. כלל הואיל ולא הגיע זמנן לבער ואע''פ שיש לו שיור כדי לאנשי ביתו של כהן שמא ימצא כהנים אורחים שיאכילום ולא נפסיד תרומה בידים ואם לא ימצא יאכילום למחר לכלבי כהנים או יבטלם בלבו: כבר בקשו ולא מצאו. כלומר כל מה שיש לו לבקש כבר ביקש דהא בשבת לא יבואו אורחים וכבר יודע ובקי הוא באותן שבעיר מי יבוא אצלו: לנו. לשון מלון שמא בתוך התחום לנים כהנים אורחים הלילה ויבואו למחר: אף לדבריכם. דחיישינן לשמא אמאי לא פלגיתו אלא בטהורות אף תלויות לא ישרפו קודם זמנן שמא יבוא אליהו היום או מחר קודם זמן ביעורן ויטהרם ויאמר לא נגע בהן טומאה ויאכלום: לא בערבי שבתות כו'. והיום ערב שבת ולמחר ערב יום טוב: מפני הטורח. שיש להן לעסוק בסעודות שבת ויטרדו בו: מאי לאו אפי' לאכול. בכל דבריו קבעו כמותו ואף במה שקבע זמן האכילה עד ד' שעות ואפילו בתרומה: לא לבער. הא דקבעו כמותו לא איירי באכילה אלא בביעור שהיו חביריו חלוקין עליו שלא יבערו טהורות עד למחר קבעו דשורפין מערב שבת בשלשה עשר אבל בשיור לעולם אימא לך כדי לאכול עד חמש שעות והיא בכלל: דיסקייא. שתי מלות מורכבות שני שקים אמתחת של עור: ונקבוה עכברים. והיה נחסר וארבעה עשר בניסן היה וחמץ בזול ובא לפני רבי לידע אם ימכרוהו מפני חסרונו של מפקיד: המתן. שמא יבא ויאכל בעליו: חמישית. דמהשתא תו לא אכיל ליה: אמר לו צא ומוכרן בשוק. בעוד שהוא מותר בהנאה: לא לישראל. וכר' מאיר והכי קאמר ליה אי שהייתו הא שעתא לא משכחת ישראל דזבין ליה: נישקליה לנפשיה. ויאכלנו ויתן דמין לבעלים למה לו לטרוח ולילך בשוק אחרי שנותן לו רשות למכור: פורטין. פרוטות של נחשת שגבו לצדקה וכשמשהין אותם מחלידות צריך לפורטן בכסף: תמחוי. מאכל לחם ומיני מאכל שגובין לחלק: ואין מוכרין לעצמן. שמא יחשדום שלקחום בזול: בפירוש אמרת לן כו'. רב יוסף חלה ושכח תלמודו ולאחר זמן כשהיה מחליף דבריו היו מזכירין אותו תלמידיו כך לימדתנו בראשונה: כמאן אזלא הא דרבי. שהורה למכור פקדון מפני שאבד: אבודין. נחסרין והולכין:

תוספות

רבן גמליאל לאו מכריע הוא. וקשה לר''י דלימא הלכה כר''ג דסתם לן תנא כוותיה בפ' כל שעה (לקמן כא.) מדקתני מותר ואפי' אם מספקא ליה אם יש לדקדק בלשון מותר אם לאו מ''מ נימא הלכה כר' מאיר או כרבן גמליאל דממה נפשך ההיא דכל שעה כחד מינייהו אתו וי''ל דאאיבעית אימא סמיך ודין הכרעה אפרש בסוף פירקין בע''ה: ושורפין תרומות טמאות ותלויות וטהורות. אפילו אם נאמר דאסור לשרוף טהורות משום דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומותי כמו שאסור לטמאם הכא שרי אע''ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואין צריך לשורפה מכל מקום כיון דסופה ליאסר ולילך לאיבוד שרי לשורפה כמו לטמאותה דשרי ר' מאיר בסוף פירקין לשרוף טמאה עם הטהורה: ומשיירין מזון שתי סעודות. וכ''ש בחולין שאוכליהן מרובין דמשיירין כדמשמע בתוספת': מאי לאו לנכרים. להכי משמע לנכרים דאי לישראל לישקול לנפשיה כדפריך אביי בסמוך. בירושלמי גרס צא ומוכרה בבית דין בשוק משמע אע''פ שנתן לו רשות רבי שהיה אב''ד למכור אפי' הכי צריך ב''ד בשעת מכירה כדי לשומן וא''ת מ''ש מאלמנה דמוכרת לאחרים שלא בב''ד ובב''ד יכולה לעכב אפילו לעצמה דאמר בכתובות (ד' צח. ושם) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמר מאן שם ליך משמע דבבית דין יכולה לשום וקאמרינן נמי התם ההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה לסוף אייקר אמר ליה מאן שם ליך וי''ל דמוכרת שלא בבית דין משום חינא וגבי כיסתא דיתמי דיכול לעכב לעצמו היינו דוקא בדיעבד א''נ גבי יתמי בית דין עצמן הן המפקידים ולכך יכול לעכב לעצמו על פיהם אבל פקדון של אחרים לא והא דאמר באלו מציאות (ב''מ כח:) שם דמיהם ומניחן גבי מציאה התם ליכא חשד שהרי הוא מחזיר אבידה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר