הדא דידן הוות. מדה שהיתה לנו מקדמית: ה''ג ולמה לא קרי לה עתיקתא שהרי בזמן ההוא לא היתה המדה ההיא וכבר עברה והל''ל הדא עתיקתא כדאמר ר''ת דאף ר''י היה במקומו של ר''ח: ומשני בגין דהוות ביומוי. אע''ג דכבר עברה מ''מ אין לקרותה ישנה כיון שהיתה בימיו: ה''ג אית דאמרי דהוות זעירא ורבת וזערת ולא זערת כמה דהוות. וה''פ בא לתרץ ולמה אמר ר''ח עתיקתא משום שנפחתה מרביעית ואח''כ הוסיפו עליה ואוקמוה ארביעית ואח''כ פחתו אותה ולא פחתו אותה כבראשונה וזה היה בימי ר''י הלכך לא מצי למימר עתיקתא דס''ד אמידה הפחותה קאמר ואי הוי ספחת בפעם שני כמו בראשונה שפיר המ''ל עתיקתא דאין לטעות דאמידה שנפחתה קאמר דא''כ הל''ל הא דאית לן השתא היא מדה רביעית וע''כ היינו מפרשין דאמידה גדולה קאמר אבל השתא דהמדה קטנה שבימיו לא היתה בשוה להמדה הקטנה שהיתה בראשונה ודאי איכא למטעי דעל הראשונה הפחותה נאמר עתיקתא לכך קאמר הדא דידן הוה כלומר דהוות ביומוי קודם ולזו שהיה להן עכשיו וליכא למינועי: ה''ג תני יבש בכזית דברי רבי נתן וה''פ אם הוציא לרה''ר יין יבש שנקרש כזית חייב דמעיקרא הוי רביעית והא דבעינן רביעית שלם בקרוש ולא סגי רביעית משום דקרוש לאו בר מזיגה הוא: אתיא דר''נ. דאמר אף ביין רביעית בעינן כר''ש דמתניתין דאמר כולן ברביעית ולית ליה לר''י הא דאמרינן בסמוך דקרוש לאו בר מזיגה הוא: וטהרו דמה משום נבילה. שלא היה בו רביעית וכל שאינו רביעית לכשיקרש לא יהיה בי כזית ואין בו טומאת נבילה: עד כמה. דם היה בה שטהרו אותו משום נבילה: ולא אשגח ביה. ולא השיב לו ר' סימון דבר: ה''ג ושאל לריב''ל וא''ל וכו': ה''ג ובאש לר''א על דלא וכו' והרע לר''א על ר' סימון על שלא השיב לו על שאלתו: מתני הדין עובדא. סיפר המעשה (שחטו) [שמתה] הפרדת של בית רבי וטהר דמה משום נבילה: א''ל ר''י בר ביסנא לר' סימון. בדרך שאלה אם עד רביעית הוא דטיהרו אבל יותר מכאן טמא או אפילו יותר מרביעית טהור: ובעט ביה. רבי סימון ודחף אותו בסנדלו. ל''א גער בו: א''ל ר''ז. לר' סימון משום דשאל לך דבר תורה את מינזף ביה בתמיה: א''ל. הא דלא השבתי לו כהוגן סלא היתה דעתי מיושבת בעת ההיא: זה שלוקח חטים לשנה שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה: ה''ג סדקי מוכר תבואה למי שאין לו וזה הלוקת אופה משבת לשבת ולילה ויומם רמז לשבת שהיום הולך אחר הלילה: זה הלוקח מן הפלטר. מן הנחתום שאולי לא יהא לו לנחתום למכור: ואנא אפלטר סמיך. ואין דעתי מיושבת עלי להשיב לו: ה''ג ומאי כדון. מאי הוי עלה אם יותר מרביעית טמא או טהור: העיד ריב''ב. מתניתין היא בפ''ו דעדיות: על דם נבלות שהוא טהור. וקס''ד טהור לגמרי קאמר אפילו ביותר מרביעית: ופריך מהו טהור. שהוא טהור להכשיר הזרעים שאינו מכשיר אלא דם השותת בשעת שחיטה אבל לטמא מודה ריב''ב שדם נבלות מטמא: ומשני תמן תנינן. במכשירין פ''ו: ואין לנו כיוצא בו. וקס''ד שאין לנו דם כיוצא שאינו מכשיר ומטמא ש''מ דם נבלה אפילו טמויי לא מטמא: ה''ג ואין לנו כיוצא בו כשיעור טומאתו וכו'. וה''פ דקשיא ליה דלמא הא דאינו כיוצא בו היינו לענין שיטמא הדם כבשרו אלא השרץ שדמו נמי מטמא בכעדשה ואפילו סדם צלול אבל דמו של נבלה מיהו מטמא כשהיא רביעית וטומאתו מדרבנן דרביעית כשיקרוש יעמוד על כזית ומתחלף בנבלה ממש: מ''ד טמא. והיינו ריב''ל דלעיל כר''י דאמר בפ''ד דעדיות שב''ה מטמאין דם נבלה: ומ''ד טהור. דהיינו מתניתין דמכשירין כר''י בן בתירא: ה''ג א''ל רב אבדומי דמן נחותה ויאות. ושפיר קאמרת דר''י הוא דמטמא דרבי יהודה מורה הוראות דבי נשיאה הוי שהרי פרדות של בית רבי היה ור''י הורה דיתר מרביעית טמא כשמעתתיה: קווץ. מי שהוא בעל שיער לא יתרום שמא יביא בשערו וקווץ הוא מלשון קווצותיו תלתלים ורמב''ם פירש עני ונבהל להון מלשון קצתי בחיי: היו מפספסין בקילקין. היו משפשפין בשיער התורם אם היו שערותיו דבוקים מחמת זיעה וצואה. ל''א קילקי הוא חלוק של צמר שיש לו נימין וכשהיה התורם לבוש בחלוק כזה היו מפרידין אותן הנימין שלא יחשדנו שהטמין המעות בתוכו: מדברין היו עם התורם. כדי שלא יתן דבר בתוך פיו: ופריך וימלא פומיה מוי. היה לו למלאות פיו מים ולא היו צריכין לדבר עמו: מפני הברכה. שחייב התורם לברך על התרומה כדרך שמברכין על הפרשת תרומת הגורן: איזהו המחוור שבכולן. איזהו מהפסוקים מבורר ומפורש שבכולן שצריך לנקות עצמו לפני בני אדם: הלכה ג* מתני' וזורקו לפני התורם. מתכוונים היו שיפלו שקליהם לתוך הקופה ויקנו מהם קרבנות צבור ולא יהיו משירי הלשכה: ג' פעמים. על כל פעם ופעם היה אומר אתרום והם אומרים תרום וכן דרך לשון חכמים להיות משולש: תרם את הראשונה. הקופות הגדולות של ט' סאין שתרם מן הלשכה היו מכוסות במטפחות ואח''כ כשתרם מהן בקופות הקטנות של ג' סאין היה תורם הקופה הקטנה שכחב עליה א' מאחת מקופות הגדולות ומכסה אותה במטפחת ואח''כ מגלה הקופה הגדולה השניה וממלא ממנה קופה הקטנה שכתוב עליה ב' ומכסה אותה וכן בשלישית אלא שלא היה מכסה אותה לסימן שממנה יתחיל בפרוס העצרת: הראשונה לשם א''י. שהן שלחו שקליהם תחלה: ושניה לשום כרכים המוקפין. כגון עמון ומואב ומיהו בכל פעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות ולא הזכיר התנא חלוקי מקומות הללו אלא להודיען שתקנו ג' פרקים אלו כדי שיתנו מקומות

מתני' זורקו לפני התורם. השקלי' שלהן והתורם מתכוין ודחפו לקופה שיהא שקלו בתרומה והנחת רוח הוא לפי שלח יהא מתקרב אלא משלהן תחלה: תרם את הראשונה באחד מן הקופות וחיפה בקטבלאות מכסה הקופות בעור לסימן. השלישית לא היה צריך לכסות שכבר נתרמו האחרות ולמה היה מכסה הראשונה שמא ישכח ויתרום יון הכסף שבקופה ויניח בקופה האחרת אבל אם היה מכוסה אין לחוש. תניא בתוספתא פ''ב תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל ועל כל ישראל וחיפה בקטבליות מפני שבני סוריא באין ושוקלין עליה. תרם את השניה ואמר הרי זה לשם עמון ומואב פי' ישראל שדרים בעמון ומואב ומכרכין המוקפין לארץ ישראל וחיפה בקטבליות מפני שאנשי בבל באין ושוקלין עליה. תרס את השלישית ואמר הרי זו מבבל וממדינות הרחוקות ועל כל ישראל ולא היה מחפה וזו היתה