אי נימא [אם נאמר] ש"לא שבת" פירושו שלא שבת מחמת מלאכה ואפילו ממלאכה דהתירא [של היתר], והתניא [הרי שנינו בברייתא] שאור של חיה (יולדת), או של חולה שיש בו סכנה, שמותר לחלל עבורם את השבת, ואותו אור בער בשבת לצורכם — מברכין עליו בהבדלה של מוצאי שבת!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאי [מה פירוש] "שבת" — ששבת מחמת מלאכת עבירה, וכאשר היה בוער בהיתר כל השבת כולה, וכגון לצורך יולדת או חולה, מברכים עליו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: עששית (פנס) שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו בשבת, מברכין עליה למוצאי שבת.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: גוי שהדליק נר מנר שהיה בידי ישראל, או ישראל שהדליק נר מגוי — מברכין עליו במוצאי שבת. אבל גוי שהדליק נר מגוי — אין מברכין עליו.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נר שהדליק גוי מגוי שלא מברכים עליו — משום שלא שבת, אי הכי [אם כך], ישראל המדליק נר מנר של גוי נמי הא [גם כן הרי] אותו נר לא שבת ביום השבת!

וכי תימא [ואם תאמר] כי הך איסורא אזל ליה, והא אחרינא הוא, ובידא דישראל קא מתילדא [זו השלהבת של איסור הלכה לה, וזו אחרת היא, ובידי הישראלי נולדת], ששלהבת איננה דבר אחד קבוע, אלא בכל רגע נולדת שלהבת אחרת שדיניה אחרים — אם כן אלא הא דתניא [הלכה זו ששנינו] בתוספתא במסכת שבת: המוציא שלהבת בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים — חייב כמוציא מרשות לרשות. ואם כן, אמאי [מדוע] חייב? שהרי אם השלהבת משתנה בכל רגע, מה שעקר מן המקום ברשות היחיד לא הניח ברשות הרבים, וכן מה שהניח לא עקר, ואין המוציא דבר בשבת חייב אלא אם כן עקרו מרשות אחת והניחו לאותו דבר עצמו ברשות אחרת! הרי שהשלהבת על אף השינויים המתהווים בה נחשבת כמהות אחת!

אלא לעולם יש להניח דאיסורא [שהאיסור], כלומר, השלהבת הראשונה שנדלקה באיסור, נמי איתיה [גם כן ישנו], וכי קא [וכאשר הוא] מברך — אתוספתא דהתירא קא [על התוספת של ההיתר שנתחדשה בשלהבת הוא] מברך, ולכן, אי הכי [אם כך], כלומר, גם אם הדליק גוי מגוי נמי [גם כן] נחשוב שהשלהבת היא בעיקרה חדשה, ויברך על התוספת!

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, גם כן כך], שמעצם הדברים אין מקום לאסור, אלא גזירה היא שגזרו חכמים משום גוי ראשון (שלא הדליק מגוי אחר) ועמוד ראשון, כלומר, להט ראשון של השלהבת. ולכן אסרו בכל המקרים הדומים אפילו במקצת, גם כשהדליק גוי מגוי.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שהיה מהלך חוץ לכרך וראה שם אור (אש), ורוצה לברך עליו בהבדלה אם רוב גוים בעיר — אינו מברך על האור, ואם רוב ישראל — מברך.

ומעירים: הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה], שהיא סותרת את עצמה, שכן אמרת בה שאם יש בעיר רוב גוים — אינו מברך, ומשמע הא [הרי] אם היו שם מחצה על מחצה גוים — הריהו מברך, והדר תני [וחזר ושנה] שאם היו בעיר רוב ישראל — הריהו מברך, ומשמע הא [הרי] אם היו שם מחצה על מחצה גוים — אינו מברך, והדברים אם כן סותרים!

ומשיבים: בדין הוא שהיה צריך לשנות שאפילו כאשר יש בעיר מחצה על מחצה ישראל הריהו מברך על אש זו, אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה] בלשון "רוב גוים", תנא סיפא [שנה בסוף] "רוב ישראל", משגרת לשון.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שהיה מהלך, במוצאי שבת, חוץ לכרך וראה תינוק ואבוקה של אש בידו, בודק אחריו; אם ישראל הוא — מברך אם רוצה על אש זו בהבדלה, ואם גוי הוא התינוק — אינו מברך עליה.

ושואלים: מאי איריא [מדוע שנה] דווקא בתינוק? אפילו גדול נמי [גם כן] יש לבדוק אם ישראל הוא או גוי, שהלא יש בכך הבדל לגבי ברכה!

אמר רב יהודה אמר רב: הכא [כאן] במקרה שהיה זה במוצאי שבת סמוך לשקיעת החמה עסקינן [עוסקים אנו], ולכן אם היה זה גדול, הרי מוכחא מילתא [מוכח הדבר] שודאי גוי הוא, שכן ישראל לא היה ממהר כל כך להחזיק נר בידו. אבל אם היה זה תינוק אימר [אמור] אולי שישראל הוא, אקרי ונקיט [וקרה שהחזיק] את האש.

ג ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שהיה מהלך, במוצאי שבת, חוץ לכרך וראה אור, אם אש זו עבה לפחות כפי הכבשן — מברך עליו, משום שאש כעין זו נעשתה גם כדי להשתמש באורה. ואם לאו [לא] שאינה עבה כל כך אינו מברך עליו.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אור של כבשן מברכין עליו בהבדלה, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אור של כבשן אין מברכין עליו, והרי זו לכאורה סתירה בין הברייתות!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שאפשר לומר כי הא [ברייתא זו] שאסרה לברך, מדברת בתחילה, כאשר אך הדליקו את הכבשן ואש זו מיועדת רק לחמם את המצוי בכבשן, ואילו הא [ברייתא זו] שהתירה לברך מדברת לבסוף, כאשר אין צורך עוד באש לעצמה אלא הכבשן ממשיך ללהוט, ומשתמשים באורו גם לצרכים אחרים.

וסתירה נוספת בין ברייתות בנושא דומה: תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אור של תנור ושל כירים מברכין עליו בהבדלה, ולעומת זאת תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אין מברכין עליו!

ומשיבים: גם כאן לא קשיא [אין זה קשה], שאפשר לומר באותה דרך כי הא [ברייתא זו] שאסרה לברך, מדברת בתחילה, כאשר אך הדליקו את התנור או הכירים, ואש זו מיועדת רק לחמם את המצוי בהם, ואילו הא [ברייתא זו] שהתירה לברך מדברת לבסוף, כאשר אין צורך עוד באש לעצמה אלא האש שבהם ממשיכה ללהוט, ומשתמשים בה גם לצרכים אחרים.

וסתירה נוספת: תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אור של בית הכנסת ושל בית המדרש מברכין עליו בהבדלה, ולעומת זאת תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אין מברכין עליו!

ומשיבים: גם כאן גם כאן לא קשיא [אין זה קשה], שאפשר לומר כי הא [ברייתא זו] שאסרה לברך, מדברת באופן דאיכא [שיש] אדם חשוב בבית הכנסת, ומדליקים את האור כדי לכבד אותו בהדלקת אורות, ולא לשימוש, ואילו הא [ברייתא זו] המתירה עוסקת באופן דליכא [שאין] שם אדם חשוב והאור נועד לשימוש.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כי הא והא [זו וזו] שתי הברייתות מדברות באופן דאיכא [שיש] אדם חשוב בבית הכנסת, ולא קשיא [ואין זה קשה], שאת הסתירה בין הברייתות ניתן ליישב כך: הא [ברייתא זו] המתירה מדברת באופן דאיכא חזנא [שיש שמש] בבית הכנסת והוא משתמש באור, ואילו הא [ברייתא זו] האוסרת מדברת באופן דליכא חזנא [שאין שמש] בבית הכנסת והאור הוא רק לכבוד.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כי הא והא [זו וזו] שתי הברייתות מדברות באופן דאיכא חזנא [שיש שמש] בבית הכנסת, ולא קשיא [ואין זה קשה], שאת הסתירה בין הברייתות ניתן ליישב כך: הא [ברייתא זו] האוסרת מדברת באופן דאיכא סהרא [שיש ירח], שלא הדליק השמש נרות כדי להאיר, שהלא יכול הוא להשתמש באור הירח, והא [וברייתא זו] המתירה מדברת באופן דליכא סהרא [שאין ירח] והשמש מדליק את האור כדי להשתמש בו.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם במוצאי שבת, בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מהם מברך לעצמו. ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, והאחרים עונים אמן. וטעם הדבר — משום שנאמר: "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח), ויש תוספת כבוד כשהכל נאספים לשמוע את הברכה.

ושואלים: בשלמא [נניח] לבית הלל שהם מפרשי טעמא [מפרשים את טעם] דבריהם, אלא בית שמאי מאי טעמא [מה טעם] אסרו לברך בציבור? ומשיבים: קסברי [סברוים הם] שיש לאסור מפני ביטול בית המדרש, שעל ידי הציפיה למברך ייבטלו לרגעים אחדים מן הלימוד.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] עד כמה יש להקפיד על כך. ששנינו: בני בית רבן גמליאל לא היו אומרים "מרפא" כאשר היה מישהו מתעטש בבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש.

ה שנינו במשנה שאין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? נר של מת — לכבוד הוא דעבידא [שנעשה] ולא לשימוש, ובשמים לעבורי ריחא כדי [להעביר את הריח הרע] הוא דעבידי [שנעשו] ולא לשם ריחם הטוב.

ואמר רב יהודה אמר רב: כל מאור שמוציאין לפניו, לפני המת, ובאותו מספר ביום ובלילה — אין מברכין עליו, שמוכח שנרות אלה נעשו לכבוד בלבד. וכל מאור שאין מוציאין לפניו אלא בלילה — מברכין עליו, שהרי רואים אנו שנועדו להארה.

וכעין זה אמר רב הונא: בשמים של בית הכסא, ושמן ריחני שנעשה להעביר את הזוהמא — אין מברכין עליו כיון שלא נועד לבישום.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שבכל היכא דלאו לריחא עבידא [מקום שלא לריח נעשה] לא מברכין עלויה [עליו]? מתיבי [ומקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: הנכנס לחנותו של בשם והריח ריח, ואפילו ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת. ואולם אם נכנס ויצא, נכנס ויצא — מברך על כל פעם ופעם. והא הכא דלאו לריחא [והרי כאן שלא לריח] הוא דעבידא [שנעשה], שהלא הריח בחנות הבושם לא נועד לבישום החנות, וקמברך [ובכל זאת הוא מברך]!

ומשיבים: אין, לריחא נמי הוא דעבידא, כי היכי דנירחו אינשי וניתו ונזבון מיניה [כן, לריח גם כן הוא שנעשה, כדי שיריחו אנשים ויבואו ויקנו ממנו], ואם כן ריח זה מכוון גם על מנת לבשם את החנות.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שהיה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב בני העיר גוים — אינו מברך, ואם רוב ישראל — מברך. ר' יוסי אומר: אפילו היו שם רוב ישראל — נמי [גם כן] אינו מברך, לפי שבנות ישראל מקטרות לכשפים ובוודאי נעשו הבשמים לשם כישוף ולא לשם הרחה, על כך תמהים:

אטו כולהו [האם כולן] לכשפים מקטרן [הן מקטרות]?! אלא יש להסביר כי הוה ליה מיעוטא [הרי מיעוט] מקטרות לכשפים, ומיעוטא נמי [ומיעוט אחר גם כן] שורפות בשמים כדי לגמר (לבשם בקטורת) את הכלים (הבגדים). — אשתכח רובא דלאו לריחא עביד [נמצא יחד רוב שלא לריח נעשה], ועל כל רובא דלאו לריחא עביד [רוב שלא לריח נעשה] לא [אינו] מברך.

וכן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: המהלך בערב שבת בטבריא או במוצאי שבת בציפורי, והריח ריח קטורת אינו מברך, מפני שחזקתו (יש לשער) שאינו עשוי אלא כדי לגמר את הכלים.

ואגב מובא מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מי שהיה מהלך בשוק של עבודה זרה ונתרצה להריח בקטורת העולה שם — הרי זה חוטא. שאף שהריח בא מאליו, אינו צריך להתכוון להריח בו.