היה לבוש כליו (בגדיו) וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו, הוא עצמו טמא מיד, והן, הבגדים שעליו, טהורים עד שישהה בבית בכדי שיעור הזמן של אכילת פרס (חצי ככר לחם). וחצי ככר זה של פת חטין הוא ולא של פת שעורין, שזמן אכילת פת חיטים מועטה מזו של פת שעורים. וזמן אכילתה משערים כשאוכל דווקא כשהוא מיסב ועסוק באכילה בלבד ולא בדבר אחר, ואוכל בליפתן. הרי שחיטה (אכילת פת חטים) היא שיעור בהלכה.

שעורה היא עצמה שיעור בהלכה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: עצם של מת שגודלה כשעורה — מטמא במגע ובמשא (אם נושאים אותה, אף בלא לנגוע בה), אולם אינו מטמא באהל שאם היתה עצם בשיעור שעורה בלבד בבית, הנכנס לבית איננו נטמא.

גפן אף היא שיעור בהלכה — כדי רביעית יין לנזיר, שנאסר עליו לשתות יין ולאכול ענבים, ושיעור האיסור הוא דווקא בכדי רביעית של יין.

תאנה אף היא שיעור בהלכה, שהרי כגרוגרת (תאנה מיובשת) הוא השיעור לגבי רוב מיני המאכל להוצאת שבת שאם הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת ולהיפך אוכל שגודלו כגרוגרת — חייב.

רמון הוא שיעור, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל כלי בעלי הבתים שנטמאו ולאחר מכן ניקבו — בטלו מתורת כלי, ואינם טמאים עוד, ושיעורן כדי להיטהר — אם היה הנקב בגודל של רמונים, שכן כלי הנקוב בשיעור כזה שוב איננו משמש למלאכה כלשהי ובטל, ומאחר שבטל — הריהו טהור.

והזית אף הוא משמש כשיעור בהלכה, שכן נאמר: "ארץ זית שמן", ודרשו חכמים: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. על לשון זו תוהים: "כל שיעוריה" סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]?! הא איכא הני דאמרינן [הרי יש את אלה שאמרנו לפני כן] שאינם כזית! אלא אימא [אמור] ותקן כך: שרוב שיעוריה כזיתים, כי השיעור לרוב איסורי אכילה שבתורה (כגון: נבילה, חלב, דם, פיגול, נותר, טמא וגיד הנשה) הוא כזית.

"דבש" שהוא דבש תמרים, אף הוא משמש כשיעור. שיודעים אנו כי ככותבת הגסה (תמרה גדולה) הוא השיעור שחייבים בו על אכילה ביום הכפורים.

אלמא [מכאן] ששיעורי ההלכה דאורייתא נינהו [מן התורה הם] ואינם הלכה למשה מסיני! ומשיבים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? שיעורין מי כתיבי [האם כתובים הם] בפסוק זה? שאמנם נזכרים הפירות הללו בכתוב, אך לא כשיעורים, ולא נאמר בהם במפורש לאיזו הלכה הם משמשים כשיעורים. אלא ודאי יש לומר כי הלכתא נינהו [הלכות הם למשה מסיני] וקרא אסמכתא בעלמא [והפסוק אסמכתא בלבד] הוא, לרמז ולזכרון.

ומוסיפים להקשות על אותה שמועה: והלא חציצין (חציצות לטבילה) דאורייתא נינהו [מן התורה הם]! דכתיב [שהלא נאמר]: "ורחץ את בשרו במים וטהר" (ויקרא יד, ט), ומלשון זו הבינו חכמים שהכוונה שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים ואם היתה חציצה, אין הטבילה עולה לו. הרי שדיני חציצה מן התורה הם נלמדים!

ומשיבים: כי אתאי הלכתא [כאשר באה ההלכה] לא היה זה לענין חציצה שעל בשרו, אלא ללמד שלא תהא חציצה גם בשערו, וכדברי רבה בר בר חנה, שאמר רבה בר בר חנא: נימא [שערה] אחת, אם היתה קשורה בעצמה — חוצצת, שהקשר מהודק ואין המים נכנסים שם, שלש שערות קשורות — אינן חוצצות כי כמה שערות יחד אינן יכולות ליצור קשר מהודק עד כדי שלא יכנסו בו מים, שתים קשורות — איני יודע אם חוצצות. והוצרכה הלכה זו ללמדנו, שיש חציצה בשיער.

ומקשים: שערו נמי דאורייתא נינהו [מן התורה הם] החציצות הללו, דכתיב [שהלא נאמר]: "ורחץ את בשרו במים" ולמדים מן המלה "את" שכוונתה תמיד להוסיף ולהרבות, ולענין זה הריהי מרבה את הטפל לבשרו, ומאי ניהו [ומה הוא] — שערו, שגם זה צריך להיות כבשרו, כלומר: בלא חציצה!

ומשיבים: כי אתאי הלכתא [כאשר באה ההלכה למשה מסיני], הריהי באה ללמדנו את הדינים שקבע ר' יצחק. שאמר ר' יצחק: