ומענין בבל מביאים את מה שאמר ר' ירמיה בן אלעזר: נתקללה בבל — נתקללו שכניה. נתקללה שומרון — נתברכו שכניה עימה. ומקור לדברים: נתקללה בבל — נתקללו שכניה, דכתיב [שנאמר]: "ושמתיה למורש קפד ואגמי מים" (ישעיהו יד, כג), כלומר, שלא רק היא תחרב אלא שהמקום יהיה משכן לבעלי חיים מזיקים אשר יזיקו לכל הסביבה. נתקללה שומרון ובכל זאת נתברכו שכניה — דכתיב [שנאמר]: "ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם" (מיכה א, ו), שאף שתיהרס, תשמש למטרה מועילה.

א ואמר רב המנונא: הרואה את אוכלוסי ישראל, כלומר, מספר גדול מאד (ששים ריבוא), אומר: "ברוך... חכם הרזים". והרואה אוכלוסי גוים, אומר: "בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ, יב).

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: הרואה את אוכלוסי ישראל, אומר: "ברוך... חכם הרזים". ומה טעם הדבר? — שרואה הוא עם שלם שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה, ו"חכם הרזים", הקדוש ברוך הוא, יודע מה בלב כולם. ומסופר שבן זומא ראה פעם אחת אוכלוסא של ישראל כשהיה עומד על גב מעלה (מדרגה) בהר הבית, ומיד ברך ואמר: "ברוך... חכם הרזים" ו"ברוך... שברא כל אלו לשמשני".

הוא היה אומר כהסבר למנהגו: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול. שהרי חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה ברוח ובכך ברר את הבר מן התבן, וטחן את התבואה לקמח, והרקיד (לנפות), ולש, ואפה, ורק אחר כך אכל, ואילו אני משכים ומוצא את כל אלו מתוקנין לפני. שהחברה האנושית מחלקת את עבודתה, וכל אחד נהנה ממה שעולם שלם משמש אותו. וכיוצא בזה כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש. שהרי גזז, ולבן (כיבס), ונפץ (סרק), וטוה, וארג, ורק אחר כך מצא בגד ללבוש, ואילו אני משכים ומוצא את כל אלו מתוקנים לפני. כל אומות שוקדות ובאות לפתח ביתי (של סוחרים ויצרנים), ואני משכים ומוצא כל אלו לפני.

הוא היה אומר, כלומר, רגיל היה לומר: אורח טוב מהו אומר? — כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא בעל הבית לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות (עוגות) הביא לפני, וכל מה שטרח — לא טרח אלא בשבילי, והשכר שאני משלם הוא פיצוי מועט עבור דברים אלה. אבל אורח רע מהו אומר? — מה טורח טרח בעל הבית הזה? הלא רק פת אחת אכלתי אצלו, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, וכל טורח שטרח בעל הבית הזה — לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו.

ואומר: על אורח טוב מהו אומר? — "זכר כי תשגיא פעלו אשר שררו אנשים" (איוב לו, כד), שהוא משבח ומודה לאנשים שעזרו לו. ועל אורח רע כתיב [נאמר]: "לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב" (שם לז, כד).

ואגב הזכרת האוכלוסא מביאים כתוב אחר בענין זה. על הנאמר "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים" (שמואל א' יז, יב) אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב זביד, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אושעיא: זה ישי אבי דוד שתמיד יצא מלווה באוכלוסא, ונכנס באוכלוסא, ודרש בדברי תורה באוכלוסא. אמר עולא: נקיטינן [מוחזקים אנו] בדבר זה כי אין אוכלוסא בבבל. תנא [שנה] החכם: אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] הרואה חכמי ישראל, אומר: "ברוך... שחלק מחכמתו ליראיו". הרואה חכמי אומות העולם, אומר: " ברוך... שנתן מחכמתו לבריותיו". הרואה מלכי ישראל, אומר: "ברוך... שחלק מכבודו ליראיו". הרואה מלכי אומות העולם, אומר: "ברוך... שנתן מכבודו לבריותיו".

אמר ר' יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד ישתדל לרוץ, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה — יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.

מסופר: רב ששת סגי נהור הוה [עיוור היה]. הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא, וקם אזל בהדייהו [היו הולכים הכל לקבל את פני המלך, ועמד והלך אתם] רב ששת. אשכחיה ההוא מינא [מצאו מין אחד] ואמר ליה [לו]: חצבי לנהרא, כגני לייא [הכדים השלמים הולכים לנהר, לאן הולכים הכדים השבורים], כלומר, מה לעיוור לראות בתהלוכה של המלך? אמר ליה [לו] רב ששת: תא חזי דידענא טפי מינך [בוא וראה שיודע אני יותר ממך]. חלף גונדא קמייתא, כי קא אוושא [עבר הגדוד הראשון, וכאשר נשמע הרעש] אמר ליה ההוא מינא [לו אותו המין]: אתא מלכא [בא המלך]. אמר ליה [לו] רב ששת: לא קא אתי מלכא [בא המלך]. חלף גונדא תניינא כי קא אוושא [עבר הגדוד השני, וכאשר נשמע הרעש] אמר ליה ההוא מינא [לו אותו המין]: השתא קא אתי מלכא [עכשיו בא המלך]. אמר ליה [לו] רב ששת: לא קא אתי מלכא [בא המלך]. חליף תליתאי כי קא שתקא [עבר הגדוד השלישי, וכאשר כולם השתתקו] אמר ליה [לו] רב ששת: ודאי השתא אתי מלכא [עכשיו בא המלך].

אמר ליה [לו] ההוא מינא [אותו המין]: מנא [מנין] לך הא [דבר זה]? אמר ליה [לו] רב ששת: דמלכותא דארעא [שמלכות הארץ] היא כעין מלכותא דרקיעא [מלכות השמים], דכתיב [שכן נאמר] בהתגלות ה': "צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה. ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד פתח המערה" (מלכים א' יט, יא–יג), הרי שהגילוי דווקא בזמן השתיקה.

כי אתא מלכא [כאשר בא המלך], פתח רב ששת וקא מברך ליה [וברך אותו]. אמר ליה ההוא מינא [לו אותו מין] בלגלוג: למאן דלא חזית ליה קא מברכת [למי שאינך רואה אתה מברך]? בסופו של דבר שאלו: ומאי הוי עליה דההוא מינא [מה היה עליו, מה קרה לו לאותו המין]? איכא דאמרי [יש שאומרים] כי חברוהי כחלינהו לעיניה [חבריו נקרו את עיניו], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שרב ששת נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות.

ג בהקשר מסויים שבין מלכות שמים והמלכות בעולם הזה מובא סיפור אחר: ר' שילא נגדיה לההוא גברא [פקד להלקות אדם אחד] שבעל גויה. אזל אכל ביה קורצא בי מלכא [הלך אותו האיש והלשין למלך], אמר: איכא חד גברא ביהודאי דקא דיין דינא בלא הרמנא דמלכא [יש אדם אחד בין היהודים שהוא דן דין בלי רשיון המלך]. שדר עליה פריסתקא [שלח עליו המלך שליח בית דין] להביאו. כי אתא [כאשר בא] אמרי ליה [לו]: מאי טעמא נגדתיה להאי [מה טעם פקדת להלקות את זה]? אמר להו [להם]: משום שבא על חמרתא [אתון], ואף לפי החוק הפרסי היתה זו עבירה חמורה ביותר. אמרי ליה [אמרו לו]: וכי אית [יש] לך סהדי [עדים] לדבר זה? אמר להו [להם]: אין [כן]. אתא [בא] אליהו הנביא אדמי ליה כאיניש, ואסהיד [נדמה להם כאדם, והעיד]. אמרי ליה [אמרו לו]: אי הכי, בר קטלא [אם כך, בן חיוב עונש מיתה] הוא, ומדוע לא המתת אותו? אמר להו [להם]: אנן מיומא דגלינן מארעין לית לן רשותא למקטל [אנחנו מיום שגלינו מארצנו אין לנו רשות להרוג], ואולם אתון, מאי דבעיתון עבידו ביה [אתם, מה שאתם רוצים עשו בו].

עד דמעייני ביה בדינא [שהיו הם מעיינים בו בדינו] פתח ר' שילא ואמר בשבח ה' שהצילו מהסכנה: "לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש" (דברי הימים א' כט, יא). אמרי ליה [אמרו לו]: מאי קאמרת [מה אמרת]? אמר להו [להם]: הכי קאמינא [כך אמרתי]: "בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא כעין מלכותא דרקיעא, ויהב לכו שולטנא ורחמי דינא" [ברוך ה' שנתן מלכות בארץ כעין מלכות השמים, ונתן לכם שלטון ואהבת משפט]. אמרי ליה [אמרו לו]: אכן חביבא עליה יקרא דמלכותא כולי האי [חביבה עליו תפארת המלוכה כל כך]! יהבי ליה קולפא [נתנו לו אלה] כסמל שלטון ואמרו ליה [לו]: דון דינא [דין], שנתנו לו רשות לדון.

כי הוה נפיק [כאשר יצא] אמר ליה ההוא גברא [לו אותו אדם]: וכי עביד רחמנא ניסא לשקרי הכי [עושה הקדוש ברוך הוא נס לשקרנים כך]? אמר ליה [לו]: רשע, וכי לאו "חמרי" איקרו [לא "חמורים" נקראו] הגויים? דכתיב [שהרי נאמר]: "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ). חזייה דקאזיל למימרא להו דקרינהו "חמרי" [ראה אותו ר' שילא שהוא עומד ללכת ולספר להם שקראם "חמורים"], אמר: האי [זה] רודף הוא, כלומר, אדם זה מנסה להרוג אותי. והרי התורה אמרה: אם בא להרגך — השכם להרגו. מחייה בקולפא וקטליה [הכהו באלה והרגו].

אמר: הואיל ואתעביד [ונעשה] לי ניסא בהאי קרא [נס בגלל פסוק זה] שאמרתי, דרשינא ליה [אדרוש אותו]. וכך דרש: "לך ה' הגדלה" — זו מעשה בראשית, וכן הוא אומר: "עשה גדלות עד אין חקר" (איוב ט, י) בתיאור מעשי בראשית. "והגבורה" — זו יציאת מצרים, שנאמר בה: "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים" (שמות יד, לא). "והתפארת" — זו החמה והלבנה שעמדו לו ליהושע, וכפי שנאמר: "וידם השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו" (יהושע י, יג). "והנצח" — זו מפלתה של רומי. וכן הוא אומר בתאור מפלת אדום: "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי" (ישעיהו סג, ג). "וההוד" — זו מלחמת נחלי ארנון, שעליה נאמר "על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואשד הנחלים ארנון" (במדבר כא, יד). "כי כל בשמים ובארץ" — זו מלחמת סיסרא, שנאמר בה: "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא" (שופטים ה, כ). "לך ה' הממלכה" — זו מלחמת עמלק, וכן הוא אומר: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות יז, טז), שאז ישב ה' על כסא. "והמתנשא" — זו מלחמת גוג ומגוג, וכן הוא אומר: "הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותבל" (יחזקאל לח, ג). "לכל לראש" — אמר רב חנן בר רבא אמר ר' יוחנן: אפילו את ריש גרגיתא [הממונה על חלוקת המים] מן שמיא מנו ליה [השמים ממנים אותו], כלומר, כל ראשות ושררה ואפילו הקטנה ביותר בידי שמים היא.

במתניתא תנא משמיה [בברייתא שנינו משמו] של ר' עקיבא: "לך ה' הגדלה" — זו קריעת ים סוף. "והגבורה" — זו מכת בכורות. "והתפארת" — זו מתן תורה. "והנצח" — זו ירושלים. "וההוד" — זו בית המקדש.