והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את לשון משנתנו: מחצלת הקנים גדולה אם עשאה לשכיבה — מקבלת טומאה ואין מסככין בה. טעמא [הטעם דווקא] שעשאה לשכיבה, הא [הרי] אם עשאה סתמא [בסתם] — נעשה כמי שעשאה לסיכוך, ומסככין בה. ואילו מחצלת קטנה, אם עשאה לסיכוך דווקא — מסככין בה, וטעמא [הטעם, דווקא] שעשאה לסיכוך, הא [הרי] אם עשאה סתמא [בסתם] — נעשה כמי שעשאה לשכיבה, ואין מסככין בה. ואתא [ובא] ר' אליעזר למימר [לומר]: אינו כן, אלא אחת קטנה ואחת גדולה כשעשאה סתמא [בסתם] — כשרה לסיכוך.

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] כדבריך, שנחלקו בענין מחצלת קטנה סתם, הרי הלשון "ר' אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה" אינה מדוייקת, שהרי לפי זה "אחת גדולה ואחת קטנה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! שהרי הוא אומר "אחת זו ואחת זו" ודרכו להתחיל בדבר הפשוט והמוסכם ולסיים בדבר שיש בו מחלוקת. ואילו לשיטתך, הלא בגדולה לא נחלקו כלל, ובקטנה היא המחלוקת!

ועו‍ד: הרי יש ראיה כי פליגי [כאשר נחלקו], באמת במחצלת גדולה הוא דפליגי [שנחלקו] ודעת ר' אליעזר לחומרא היא ולא להקל, כפי שפירשת. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: מחצלת הקנים, בגדולה מסככין בה. ר' אליעזר אומר: אם אינה מקבלת טומאה — מסככין בה. משמע שבסתם מחצלת גדולה אין מסככים!

אלא אמר רב פפא: יש לדחות את דברי רבא ולומר כי במחצלת קטנה — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שסתמא עומדת לשכיבה ופסולה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בגדולה, תנא קמא [התנא הראשון, סתם משנה] סבר: סתם גדולה מיועדת ודאי לסיכוך, ור' אליעזר סבר: סתם גדולה נמי [גם כן] לשכיבה היא מיועדת.

ומאי [מה פירוש] עשאה לשכיבה דקאמר [שהוא אומר] — הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: סתם עשייתה נמי [גם כן] לשכיבה היא, עד דעביד [שעושה] מלכתחילה לשם סיכוך.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מחצלת של שיפה (מיני קנים ארוגים) ושל גמי (קנים רכים ארוגים) אם היתה גדולה מסככין בה שסתמה אינה עשויה למשכב. ואם היתה קטנה — אין מסככין בה, שסתמה עשויה ודאי למשכב. ואילו מחצלת של קנים עבים ושל חילת (קנים המיועדים לקליעה) שגם היא מחצלת גסה, אם גדו‍לה — שעשויה מעשה קליעה, והיא גסה — מסככין בה, שודאי אינה מיועדת לשכיבה. ואם היא ארוגה — אין מסככין בה, שלא היו אורגים מחצלות אלא לצרכי שכיבה.

ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: אחת זו ואחת זו מסככין בה, שסתמן של אלה לא לשכיבה הן עומדות, וטהורות הן. וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו.

תנן התם [שנינו שם במשנה]: כל החוצלות (מין מחצלות) מטמאין טמא מת. שיש להן דין כלי, ואם נגעו במת בכל דרך שהיא — הרי הן נטמאות ונעשות אב הטומאה, אלו דברי ר' דוסא. וחכמים אומרים: טמאות טומאת מדרס, כלומר: אם שכב או ישב עליהן הזב — נטמאו בגדר כלי מושבו ומשכבו של זב.

על לשון המשנה תוהים: האם בטומאת מדרס — אין [כן] הם כן מיטמאים, אבל בטומאת טמא מת — לא? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: כל דבר המטמא טומאת מדרס — מטמא לכל שאר סוגי הטומאה ונעשה אף טמא מת. אבל ההיפך אינו נכון תמיד. ואם כן, לכאורה אין טעם למחלוקתם בניסוח זה! ומתקנים: אימא [אמור] ותקן בלשון זו: טמאות אף מדרס. כלומר: החוצלות אינן רק כלי פשוט המקבל טומאת מת, אלא יש להן גם דין כלי המיוחד למושב, הנטמא אף בטומאת זב.

במשנה הזכרנו חוצלות, ושואלים מאי [מה הן] חוצלות אלה? אמר רב אבדימי בר המדורי: אלו הן מרזובלי. אולם גם מלה זו לא היתה ידועה בכל מקום, ושאלו מאי [מה פירוש] מרזובלי? אמר ר' אבא: הוא הדבר הקרוי בבבל מזבלי. והן כעין כרים הארוגים מקני סוף. ר' שמעון בן לקיש אומר: החוצלות הן מחצלות רגילות ממש ולא מין מיוחד, ואין כאן אלא שינוי לשון בלבד.

ומעירים, ואזדא [והולך] ריש לקיש לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר ריש לקיש: הריני כפרת ר' חייא ובניו, כלומר, אמר בלשון כבוד שהוא מכבדם עד כדי כך שהיה מוכן להיות תמורתן וכפרתן לסבול יסורים במקומם, ומדוע שבתחלה כשנשתכחה חלק מהלכות התורה מישראל שבארץ ישראל — עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה התורה ונשתכחה בארץ ישראל — עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה התורה ונשתכחה — עלו ר' חייא ובניו ויסדוה. וכל זה הקדים לחשיבותם ר' חייא ובניו, שבא לומר דבר הלכה בשמם, וכן אמר ר' חייא ובניו: לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על סוג המחצלות של אושא, על סוג המחצלות הרכות כעין אלה שעושים בעיר אושא.