א משנה סוכה המדובללת ושצילתה (הצל שבה) מרובה מחמתה — כשרה. סוכה שסככה מעובה וצפופה כמין גג בית, אף על פי שהסכך צפוף כל כך עד שאין הכוכבים נראין מתוכה — הרי זו כשרה.

ב גמרא ושאלו: מאי [מה פירוש] סוכה המדובללת? אמר רב: הכוונה היא לסוכה ענייה. כלומר: סוכה שסככה דליל (אבל אין בו חללים בני שלושה טפחים). ושמואל אמר: מדובללת פירושה שהסכך איננו מונח ישר אלא באופן שקנה (ענף) חלק מן הסכך עולה וקנה יורד.

ומסבירים: רב תני [שנה] את הקטע הראשון של המשנה כהלכה בענין חדא [סוכה אחת], ושמואל תני [שנה] קטע זה כהלכה לענין תרתי [שתים, שתי סוכות]. כיצד? רב תני חדא [שנה בענין סוכה אחת]: סוכה המדובללת ומאי [מה פירוש] מדובללת — מדולדלת, משמע מכאן, שכל עוד שצילתה מרובה מחמתה — כשרה. ושמואל תני תרתי [שנה בענין שתים, שתי סוכות] ומאי מדובללת — מבולבלת ותרתי קתני [ושני דברים שנו]: סוכה מבולבלת — כשרה, וזו שצילתה מרובה מחמתה — כשרה.

אמר אביי: לא שנו היתר זה בסוכה שסככה עולה ויורד, אלא שאין בין זה לזה, כלומר: בין הענפים העליונים ובין הענפים התחתונים, מרחק שלשה טפחים, אבל אם יש בין זה לזה מרחק שלשה טפחים — הריהי פסולה, שבמרחק כזה אין הסכך מצטרף ליחידה אחת. אמר רבא: אפילו יש בין זה לזה מרחק שלשה טפחים נמי לא אמרינן [גם כן אין אומרים] שאין הסכך מצטרף, אלא כשאין בגגו טפח, כלומר: שאין חלק הסכך העולה למעלה רחב טפח, אבל אם יש בגגו טפח אף אם המרחק ביניהם עולה על שלושה טפחים — כשרה. דאמרינן [שאנו אומרים] ומשתמשים בכלל: חבוט רמי [והשלך], שמשמעו: רואים אנו כאילו חבטו (השליכו את הסכך העליון, והשפילוהו להשוותו לתחתון.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה] את ההלכה המחודשת הזו דכי אית ביה [שכאשר יש בו] טפח אמרינן [אומרים אנו] חבוט רמי [והשלך], וכי לית ביה [וכאשר אין בו] טפח לא אמרינן [אין אנו אומרים] חבוט רמי [והשלך]. וראייה לדבר מהלכות טומאת המת; דתנן [שכן שנינו במשנה]: קורות תיקרת הבית וקורות תיקרת העליה (הקומה השנייה שעל גבי הבית), שאין עליהן מעזיבה (טיח) ולכן אין התיקרה כולה מחוברת כיחידה אחת, וכל קורה נדונה כגג קטן לעצמה, אם הן מכוונות שקורות תיקרת העלייה מצויות בדיוק ממול לקורות תיקרת הבית ומאהילות עליהן, אם היתה טומאה של מת תחת אחת מהן מן הקורות התחתונות — תחתיה, כלומר: כל המקום תחת אותה קורה טמא בטומאת אהל המת. שהרי התיקרה שמעל לטומאת המת מחשיבה את החלל שתחתיה כאהל המלא כולו טומאה, ואין הטומאה עולה מעל לקורה, וכל דבר שאינו מצוי מתחת לקורה זו אלא לצידה או מעליה — טהור.

היתה הטומאה בין הקורה התחתונה לעליונה, כלומר: בחלל העליה — מה שביניהן, בין שתי הקורות ומצוי בתוך חלל העליה, טמא, ומה שמעל העליונה או מתחת לתחתונה ושמן הצד — טהור. היתה הטומאה מונחת על גבי הקורה העליונה מעל לתקרת העליה — הרי כל מה שכנגדה עד לרקיע טמא. אולם, אם היו הקורות העליונות כבין התחתונות, כלומר, שקורות העלייה היו מכוונות בדיוק כנגד החללים שבין קורות הבית, אם היתה טומאה תחתיהן בתוך הבית — כל מה שתחת כולן טמא, שאנו מחשיבים כאילו ירדו קורות העליה עד לגובה קורות הבית ועל ידי כך נסתמו כל החללים, ויש כאן תיקרה אחת הנמשכת בכל מלוא הבית, וכל הנמצא תחת תיקרה זו טמא. ואם היתה הטומאה על גביהן, על גבי הקורות העליונות — הרי כל מה שכנגדן עד הרקיע טמא.

ותני עלה [ושנוייה בתוספתא עליה], על משנה זו כדברי ביאור: במה דברים אמורים — בזמן שיש בהן באותן קורות רוחב טפח, והרווח ביניהן פותח טפח (חלל שרוחבו טפח), אבל אם אין ביניהן פותח טפח שהיו הקורות צפופות יותר, אם היתה מונחת הטומאה תחת אחת מהן — תחתיה בלבד טמא, ואילו מה שביניהן בין הקורות ועל גביהן — טהור. אלמא [מכאן נסיק] כי אית ביה [כאשר יש בו] בקורה העליונה טפח אמרינן [אומרים אנו]: חבוט רמי [והשלך] את הקורות העליונות כאילו היו למטה, וכי לית ביה [וכאשר אין בו] טפח לא אמרינן [אין אנו אומרים] חבוט רמי [והשלך]! ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

מסופר: לאחר זמן יתיב [ישב] רב כהנא בישיבה וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של רבא, שכל שיש בסכך העליון טפח, אפילו אם המרחק בינו לבין התחתון גדול משלושה טפחים, מחשיבים אנו אותם כאילו הם מצורפים. אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: וכל היכא דלית ביה [וכל מקום שאין בו] רוחב טפח לא אמרינן [אין אנו אומרים]: חבוט רמי [והשלך];

והא תניא [והרי שנינו בברייתא] בהלכות עירובין, שאחד האופנים להכשיר מבוי סתום לטלטל בו בשבת הוא על ידי הנחת קורה רחבה טפח בפתחו של המבוי, בתוך עשרים אמה לקרקע ולא למטה מעשרה טפחים. ואמרו, אם היתה קורה היוצאת מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה שכנגדו, וכן אם היו שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואף אחת מהן אינה מגיעה עד לכותל שכנגד ואינן נוגעות זו בזו, אם היה הרווח בין הקורה והכותל או בין הקורות עצמן פחות משלשה טפחים — אינו צריך להביא קורה אחרת לפי שאנו אומרים כאן דין לבוד, אולם אם היה המרחק שלשה טפחים — צריך להביא קורה אחרת להשלים את החסר.

ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: