כי הא [כמו זו] של רבא ורמי בר חמא, כי הוו קיימי מקמיה [כאשר היו קמים מלפני] רב חסדא אחרי שלימדם הלכה, מרהטי בגמרא בהדי הדדי [היו עוברים במהירות בשמועה, בלימוד יחד] כדי לחזור על לימודם, והדר מעייני בסברא [[אחר כך היו שבים ומעיינים בסברה שבדבר]. הרי שאף בתלמוד יש לחלק בין לימוד בקיאות ולימוד לעיון.

לענין דירה בסוכה אמר רבא: מאני משתיא [כלי שתיה] כגון כוסות, שהם כרגיל נקיות — מכניסים במטללתא [בסוכה] עצמה. מאני מיכלא [כלי אוכל] לאחר שאכלו בהם — צריך להוציאם בר ממטללתא [מחוץ לסוכה]. אולם חצבא ושחיל [כד חרס וכד עץ] העשויים לשאיבת מים ואינם נאים — בר ממטללתא [מחוץ לסוכה]. ושרגא [ונר] — במטללתא [בתוך הסוכה], ואמרי לה [ויש אומרים]: בר ממטללתא [מחוץ לסוכה]. ומעירים: ולא פליגי [ואין חלוקות] הלשונות; אלא הא [זו] שאמרנו בתוך הסוכה, מדובר בסוכה גדולה שאין הנר וריחו מפריעים, הא [זו] שאמרנו שמקום הנר הוא מחוץ לסוכה, מדובר בסוכה קטנה, שראוי שיהא הנר מבחוץ כדי שלא יסריחנה.

א שנינו במשנה שאם ירדו גשמים בסוכה עד כדי שתסרח המקפה — מותר לצאת ממנה. תנא [שנה החכם] בתוספתא: משתסרח המקפא של גריסין, ובה משערים.

מסופר: אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב יוסף במטללתא [בסוכה], נשב זיקא וקא מייתי ציבותא [נשבה הרוח והביאה קיסמים דקים] מן הסכך ונשרו על המאכל, אמר להו [להם] רב יוסף: פנו לי את מאני מהכא [כלי מכאן], שאינני יכול לאכול כאן, אלא אצא ואוכל בביתי. אמר ליה [לו] אביי: והא תנן [והרי שנינו במשנתנו]: משתסרח המקפה, ובודאי לא הגיעו הדברים עד כדי כך! אמר ליה [לו]: לדידי [לי], כיון דאנינא דעתאי [שאנינה, מפונקת, דעתי] — כמי [כאילו] שתסרח המקפה דמי [נחשב] לי אפילו בלכלוך מעט, ולכן אינני צריך לשבת שם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד מן הסוכה ואכל בביתו — אין אנו מטריחין אותו לעלות חזרה לסוכה מיד כשפסקו הגשמים, עד שיגמור סעודתו. וכן אם היה ישן בסוכה תחת הסוכה (הסכך) וירדו גשמים וירד לישון בביתו — אין מטריחין אותו לעלות חזרה לסוכה כדי לסיים את שנתו, עד שיאור.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים כיצד היתה הגירסה המדוייקת בברייתא זו, האם שנינו "עד שיעור" ב"ע", כלומר: עד שיתעורר משנתו ואפילו היה זה באמצע הלילה, או עד שיאור (יאיר) היום שלמחרת בעלות השחר? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה ששנינו במקום אחר: עד שיאור ויעלה עמוד השחר. ויש לתמוה על הלשון: תרתי [שנים]?! כלומר: לכאורה הם שני מושגים סותרים, שהרי לשון "יאור" מורה על שהאיר המזרח ואילו "יעלה עמוד השחר" משמע קודם לכן! אלא אימא [אמור] שכך יש לתקן: עד שיעור [יתעורר] ויעלה עמוד השחר. ואם כן שתי הגירסות נכונות, כלומר: אין מעוררים אותו בתוך שנתו כדי שיחזור לישון בסוכה גם אם כבר עלה עמוד השחר, וגם אם מתעורר מעצמו באמצע הלילה אינו מחוייב לחזור לישון בסוכה עד שיעלה עמוד השחר.

ב שנינו במשנה: משל למה הדבר דומה, לעבד המוזג לרבו כוס ושפך לו קיתון על פניו. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים ביחס לפירושו של משל זה: מי שפך למי? לפי שלשון המשנה משתמעת לשני צדדים. ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] דתניא [ממה ששנינו בברייתא] בהרחבה: שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי [אינני רוצה] בשמושך שאתה משמש אותי.

כיון שהוזכר כאן ענין גשמים בחג שהם כסימן נזיפה משמים, מביאים כמה עניינים דומים; תנו רבנן [שנו חכמים]: בזמן שהחמה לוקה — סימן רע הוא לכל העולם כולו, משל למה הדבר דומה — למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו והניח פנס לפניהם, כעס עליהם ואמר לעבדו: טול פנס מלפניהם והושיבם בחושך: כך ליקוי חמה ("פנסו" של העולם) הוא כסימן נזיפה לעולם.

תניא [שנויה ברייתא]; ר' מאיר אומר: כל זמן שמאורות (השמש והירח) לוקין — הרי זה סימן רע לשונאיהם של ישראל (כלומר: לישראל, בלשון סגי נהור), מפני שמלומדין במכותיהן. שכיון שרגילים ישראל ללקות ולסבול הרבה יסורים, מן הסתם כל מכה הבאה על העולם, כדי להלקות בה את ישראל היא באה. משל הדבר לסופר (למלמד תינוקות) שבא לבית הספר ורצועה בידו, מי מן הילדים דואג — מי שרגיל ללקות בכל יום ויום הוא דואג.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: בזמן שהחמה לוקה — סימן רע הוא לגויים, לבנה לוקה — סימן רע הוא לשונאיהן של ישראל (כלומר: לישראל), מפני שישראל מונין את שנתם בעיקר ללבנה, וגויים לחמה. לוקה הלבנה בצד מזרח — הרי זה סימן רע ליושבי ארצות המזרח, אם לקתה בצד מערב — הרי זה סימן רע ליושבי ארצות המערב. לקתה באמצע הרקיע — הרי זה סימן רע לכל העולם כולו.

אם בשעת הליקוי פניו של החמה דומין לדם שצבעם אדום — הרי זה סימן כי חרב (מלחמה) בא לעולם. אם דומה הליקוי לשק (העשוי משיער העז וצבעו נוטה לשחור) — סימן הוא שחיצי רעב באין לעולם, שהרעב משחיר פניהם של האנשים. דומה גם לזו לדם, וגם לזו לשק — הרי זה סימן שחרב וחיצי רעב באין לעולם יחד. לקה בכניסתו, כלומר: סמוך לעלייתו — סימן הוא לכך שהפורענות שוהה לבוא ולא תבוא מיד. לקתה החמה ביציאתו סמוך לסוף היום — סימן הוא לכך שהפורענות ממהרת לבוא. ויש אומרים חילוף הדברים. שליקוי בכניסתו מרמז שמיד באה הפורענות ולא תמתין וביציאתו הריהו מרמז כי שוהה היא לבוא.

ועוד אמרו: ואין לך כל אומה ואומה שלוקה, שאין אלהיה לוקה עמה, שנאמר: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" (שמות יב, יב). ומוסיפים: ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום הרי אין הם מתיראין מכל אלו, מהסימנים של ליקויי המאורות וכיוצא בהם. שנאמר: "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה" (ירמיה י, ב) — גויים יחתו, ואין ישראל יחתו. ומשמעות הפסוק לפי זה היא, שאם "אל דרך הגויים אל תלמדו", שלא תעשו כמעשיהם — הרי "מאותות השמים אל תחתו", שאין לכם לחשוש מכך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בשביל ארבעה דברים חמה לוקה: על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה וכאילו סופדים לו משמים, ועל נערה מאורסה שצעקה בעיר על שאנסו אותה ואין מושיע לה, ועל משכב זכור, ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד.

ובשביל ארבעה דברים מאורות (ירח וכוכבים) לוקין: על כותבי פלסתר (שטרות מזוייפים וכתבי מלשינות), ועל מעידי עדות שקר, ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל במקום ישוב, ועל קוצצי אילנות טובות היכולים לתת פרי.

ועוד: בשביל וכעונש על ארבעה דברים נכסי בעלי בתים נמסרין למלכות: על אותם אנשים משהי שטרות פרועים (שנפרעו כבר) בבתיהם ואינם קורעים או מוסרים אותם ללווים, ועשוים להביא למכשול. ועל מלוי ברבית,