באסא מצראה [בהדס מצרי] דקיימי [שמצויים] שבעה שבעה עלים היוצאים בחד קינא [בקן, עוקץ אחד], דכי נתרי [שאף כאשר נושרים] ארבעה עלים שהם רוב עליו, עדיין פשו להו תלתא [נשארים להם שלושה] ונחשב הוא כעבות. אמר אביי: ומכאן, מתירוץ זה נלמד, כי האי אסא מצראה [זה ההדס המצרי] כשר להושענא לארבעת המינים.

ותוהים: פשיטא [פשוט] הרי מין הדס הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הואיל ואית ליה [ויש לו] שם לווי, שאינו קרוי הדס סתם אלא הדס מצרי, לא מתכשר [אינו כשר] — קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מקפידים בכך. ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן], שכיון שיש לו שם לווי אינו הדס כשר! ומשיבים: "עץ עבת" אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא נזכר שם "הדס", משמע שכל עץ שהוא מכל מקום עץ עבות — כשר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יבשו רוב עליו ונשארו בו שלשה בדי עלין לחין — כשר. ואמר רב חסדא: ובראש כל אחד ואחד, שעלים לחים הללו המכשירים בדי הדס אלה, צריך שישארו בראשו של כל בד. אבל אם נשארו באמצעיתו — אין זה הדר ופסול.

א שנינו במשנה: הדס שנקטם ראשו פסול. תני [שנה] עולא בר חיננא: נקטם ראשו של הדס ועלתה בו במקום זה תמרה גידול כעין פרי העפץ — כשר, שהתמרה ממלאה את החלל ואינו נראה כקטום.

בעי [שאל] ר' ירמיה: נקטם ראשו של ההדס מערב יום טוב, ועלתה בו תמרה ביום טוב עצמו מהו הדין? ודבר זה קשור בשאלה עקרונית רחבה: האם אומרים אנו כי יש דחוי אצל מצות או לא? כלומר: האם אומרים שכיון שנדחה הדס זה ממצוותו בערב יום טוב הריהו דחוי כבר לעולם ואין לו הכשר, או שמא אין דחייה במצוות, ומאחר והתפתחו בו מאוחר יותר תנאי כשרות — כשר הוא.

ושואלים: ותפשוט ליה מהא דתנן [ותפתור לו בעיה זו מזו ששנינו במשנה]: מי ששחט חיה או עוף, וחובה עליו לכסות את דמה, אם כסהו את הדם ונתגלה אחר כך — פטור מלכסות שנית. אבל אם כסהו הרוח בלא שיעשה אדם בו דבר — חייב לכסות. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו שחייב לכסות, אלא כשחזר הדם ונתגלה אחר שכיסהו הרוח, אבל אם לא חזר ונתגלה — פטור מלכסות.

והוינן בה [והיינו עוסקים ומתקשים בה] בבעיה זו; כי [כאשר] חזר ונתגלה אמאי [מדוע] חייב לכסות? הואיל ואדחי אדחי [שנדחה נדחה] לגמרי מן המצוה הזו לאחר שנתכסה הדם על ידי הרוח והוא נפטר, ושוב לא יתחייב בה!

ואמר רב פפא: זאת אומרת אין דחוי אצל מצות. שאין אומרים בדבר מצוה שנפסל בזמנו מאיזשהו טעם, שהוא פסול לעולם. ואף על פי שיש בדיני הקרבנות פסול דיחוי כזה, אולם לגבי קיום המצוות אין דיחוי, ואם כן נפתרה משם שאלתו של ר' ירמיה!

ומשיבים: תשובתו של רב פפא גופא [עצמו] מיבעי ליה [היא שהיתה מסופקת לו] לר' ירמיה, האם מיפשיט פשיט ליה [האם האמנם פשוט לו] לרב פפא שאין כלל דחוי אצל מצות, לא שנא לקולא [אינו שונה אם הדבר הוא להקל], כגון בדין הדס קטום שצמחה תמרה במקום הקיטום, שהריהו כשר ולא שנא לחומרא [או אינו שונה אם הוא להחמיר], כגון בדם שנתכסה על ידי הרוח ונתגלה, שיש לחייבו לכסות את הדם בשנית, או דלמא [שמא] ספוקי מספקא ליה [מסופק לו] לתנא זה המחייבו לכסות בשנית, ומשום כך לחומרא אמרינן [במקום שהדבר הוא להחמיר אומרים אנו] שאין דיחוי במצוה, ויחזור ויעשה. אולם לקולא לא אמרינן [במקום שהדבר הוא להקל אין אנו אומרים]. שאלה זו לא נמצא לה פתרון, והושארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שיש מחלוקת תנאים] בשאלה אם יש דחוי אצל מצוות, כי שנינו בברייתא בנושא דומה: אם עבר ולקטן את הענבות הפוסלות את ההדס ביום טוב עצמו — פסול ההדס, אלו דברי ר' אלעזר בר' צדוק, וחכמים מכשירין. ומסבירים סברוה [סברו] תחילה תלמידי החכמים שדנו בנושא זה כי דכולי עלמא [לדעת הכל], לדעת שני החולקים בברייתא זו, לולב אין צריך אגד (קשירה), שקשירת המינים בלולב יחד אינה מעיקר המצוה. או ואם תמצי (תמצא) מקום לומר כי לולב צריך אגד, מכל מקום לא ילפינן [אין אנו למדים] דין לולב מדין סוכה, דכתיב [שנאמר] בה בסוכה: "תעשה" וכוונתו ולא מן העשוי, כלומר, שאת הסוכה צריך לעשות על ידי מעשה בפועל, ולא להשתמש בסוכה שנוצרה מאליה.

ואם כן מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה נחלקו] ר' אליעזר בר' צדוק וחכמים; דמאן דפסיל [שמי שפסל] סבר: אמרינן [אומרים אנו] יש דחוי אצל מצות, וכיון שנדחה הדס זה בגלל ענבות שבו — שוב אין לו תקנה במיעוטן. ומאן [ומי] שמכשיר סבר: לא אמרינן [אין אנו אומרים] יש דחוי אצל מצות, ואף שנדחה, אם מאוחר יותר תוקן — יש בכך כדי להכשיר את ההדס למצוה.

את ההצעה הזו דוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא לא אמרינן [לדעת הכל אין אנו אומרים] יש דחוי אצל מצות, והכא במילף [וכאן בלימוד] לולב מסוכה קא מיפלגי [נחלקו]; מר [חכם זה, ר' אלעזר בר' צדוק] סבר: ילפינן [למדים אנו] לולב מסוכה, שכשם שסוכה צריכה להיבנות על ידי מעשה אדם מכוון אף לולב כן, וכיון שההדס הזה לא היה ראוי מתחילתו, והכשרתו היתה רק על ידי הסרת הפסול ממנו, נמצא שהוכשר לא על ידי עשיה בפועל, אלא מן העשוי, ולכן הוא פסול. ומר [וחכם זה, חכמים] סבר: לא ילפינן [אין אנו למדים] לולב מסוכה, ולולב, אפילו מן העשוי — כשר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], שאת המחלוקת הזו ניתן להסביר בצורה שונה; אי סבירא לן [אם סבורים אנו] שלולב צריך אגד, דכולי עלמא [לדעת הכל] ילפינן [למדים אנו] לולב מסוכה, שכן בלולב כמו בסוכה קיימת חובה כלשהי של עשייה וצריך שתהיה אף היא שלא מן העשוי. אולם והכא [וכאן] בעצם השאלה אם לולב צריך אגד קא מיפלגי [חלוקים הם] ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של התנאים הללו] שנחלקו בבעיה זו בברייתא, דתניא, [שכן שנינו בברייתא]: לולב, בין אגוד, שמיניו קשורים זה בזה, בין שאינו אגוד — כשר, ר' יהודה אומר: אגוד — כשר, שאינו אגוד — פסול.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה, מהיכן הוא לומד דין אגד בארבעת המינים? ומשיבים: יליף [לומד הוא] בגזירה שווה "לקיחה" "לקיחה" מאגודת אזוב: כתיב הכא [נאמר כאן] בארבעת המינים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'" (ויקרא כג, מ), וכתיב התם [ונאמר שם] בקרבן פסח: "ולקחתם אגדת אזוב" (שמות יב, כב), מה להלן בלקיחה האמורה בקרבן הפסח, המצוה באזוב היא באגודה דווקא, אף כאן בארבעת המינים — מצוותם באגודה דווקא. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? ומשיבים: לית להו [אין להם אינם מקבלים] את הגזירה השווה "לקיחה" "לקיחה".

אגב כך שואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה לדבר זה ששנו חכמים בברייתא] כי לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו — כשר. מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] תאמר שכשיטת ר' יהודה היא — כי [כאשר] לא אגדו אמאי [מדוע] הוא כשר? והלא לדעתו חובה היא לאוגדו! אי [אם] תאמר שהיא כשיטת רבנן [חכמים], מאי [מה, איזו] מצוה קא עביד [הוא עושה] באגודה זו? שהרי לדעתם אין כל צורך באגידת המינים! ומשיבים: לעולם תפרש שברייתא זו היא כדעת רבנן [חכמים], אולם גם הם מסכימים שיש מצוה בדבר, משום "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), שמשם למדנו שראוי שכל דבר הנעשה לשם ה', יהיה נאה ("אנוהו") ובודאי אגידת המינים יחד, הריהי נוי להם.

ב שנינו במשנה: או‍ שהיו ענביו של ההדס מרובין מעליו — פסול. אמר רב חסדא: דבר זה, רבינו הגדול (רב), אמרו. והוא מוסיף בלשון ברכה: והמקום (הקדוש ברוך הוא) יהיה בעזרו: לא שנו אלא אם היו הענבות במקום אחד, אבל בשנים או שלשה מקומות שאינם כולם כאחת — כשר.

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא: