סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

פירוש שטיינזלץ

בזכרים שאין יולדים ולדות אבל בנקבות — דברי הכל: על שחוטין — מתחללין, על חיין — אין מתחללין, גזרה שמא יגדל מהן עדרים, שהרי מן הסתם יולדות ולדות. ואילו בזכרים לא אסרו אלא משום גזירה. ומתוך הלשון "מתחללין" האמור כמה פעמים בברייתא זו, למדנו איפוא שיש דין חילול בשביעית.

אמר רב אשי: מחלוקת זו בפירות שביעית אם מתחללים או נמכרים היא רק בפרי ראשון כלומר, בפירות השביעית עצמם, אבל בפרי שני שהוא כל מה שנקנה בדמי שביעית — דברי הכל: בין דרך מקח בין דרך חילול. והא דקתני [ומה ששנינו] בברייתא המסייעת לשיטת ר' אלעזר לשון "לקח" "לקח" החוזרת על עצמה כמה פעמים גם מהפרי השני והלאה ולא הזכיר לשון חילול, אינו מוכיח שזו הדרך היחידה, אלא איידי דתנא רישא [על ידי ששנה בתחילה] לשון "לקח" תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] לשון "לקח", ואין זו אלא גרירת הלשון.

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרב אשי: שנינו, מי שיש לו סלע (מטבע) של שביעית וביקש ליקח (לקנות) בו חלוק, ומאחר והתורה התירה רק "לאכלה" ולא לסחורה, אם כן כיצד יעשה? ילך אצל חנוני שהוא רגיל אצלו שבודאי יעשה כרצונו, ואומר לו: תן לי בסלע זה פירות, ונותן לו החנווני פירות, וחוזר ואומר לו לחנווני: הרי פירות הללו שמכרת לי ונעשו בשל כך קדושים בקדושת שביעית נתונים לך במתנה, ומשקבלם החנווני הרי הם שלו ואוכלם בשביעית. והוא החנוני אומר לו: הא לך סלע זו שיצאה לחולין במתנה, והלה לוקח בהן מה שירצה, שהרי הם חולין ויכול לקנות בהם כאוות נפשו. ומדייק רבינא: והא הכא [והרי כאן] שפרי שני הוא, שהרי סלע זה הוא דבר מחילופי שביעית, וקתני [ושנינו] בכל זאת בלשון המורה כי אם היה זה בדרך מקחאין [כן], אולם בדרך חילוללא!

אלא אמר רב אשי: יש לחזור ממה שאמרנו, ומחלוקת זו היא דוקא בפרי שני, אבל בפרי ראשון — דברי הכל דרך מקחאין [כן] דרך חילוללא. והא דקתני [וזה ששנינו] בברייתא המסייעת לשיטת ר' יוחנן אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללים, והרי שאף לענין פירות שביעית די בחילול — מאי[ מה פירוש] שביעית — דמי שביעית ולא פירות, אבל בפירות שביעית אכן אין די בחילול. וכן הכוונה גם למעשר האמור בברייתא זו.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר ותפרש כך] אלא תאמר שמעשר האמור שם מעשר ממש בעצמו הוא? והא כתיב [והרי נאמר] במעשר שני: "ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך... והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" (דברים יד, כה — כו), לומר שאין מחללים מעשר שני אלא על כסף בלבד, ובאותו כסף ניתן לקנות דברים אחרים. אלא בהכרח יש לומר שהכוונה היא לדמי מעשר שני — הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בדמי שביעית, ולא בפירות שביעית עצמם.

א משנה בראשונה בזמן הבית היה לולב ניטל במקדש בלבד שבעה ימים, ובמדינה חוץ למקדש רק יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה ימים כדי לעשות זכר למקדש.

ומטעמים דומים התקין שיהא יום הנף העומר, כולו אסור באכילת תבואה חדשה. כי אסור לאכול מן התבואה החדשה עד שהוקרב והונף העומר, ויום הנפת העומר הוא יום ששה עשר בניסן. זמן הנפת העומר הוא בבוקר, אך כיון שהיה יכול לקרות שתתאחר ההקרבה, אסרו לאכול מן התבואה החדשה עד שיהא ברור שכבר הוקרב העומר ולמעשה היה איפוא יום הנף אסור, ומותרת התבואה החדשה רק מיום שבעה עשר. ולאחר שחרב הבית חזרה ההלכה לקדמותה, שמששה עשר בניסן מותר לאכול מן התבואה החדשה. ובכל זאת הנהיג רב יוחנן שימשיכו להחזיק באיסור של אכילת התבואה החדשה ביום ששה עשר. זכר למקדש.

ב גמרא שואלים: מנא לן דעבדינן [מניין לנו שאנו עושים] זכר למקדש? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה" (ירמיה ל, יז) ומדברי תלונת הנביא "דרש אין לה", מכלל הדברים אתה למד דבעיא היא צריכה] דרישה לאמור שיוסיפו לחשוב ולזכור אותה, וזה טעם תקנת רבן יוחנן.

ג שנינו במשנה שהנהיג רבן יוחנן שיהא יום הנף כולו אסור. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? משום שמהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו אנשים: אשתקד [בשנה שעברה] כשעדיין היה בית המקדש בחורבנו מי [האם] לא אכלנו מיד בהאיר המזרח, שהרי התבואה החדשה היתה מותרת מיד שהאיר מזרח בבוקר יום ששה עשר, השתא נמי ניכול [עכשיו גם כן נאכל] משעה זו. ואינהו לא ידעי [והם אינם יודעים] דאשתקד דלא הוה [בשנה שעברה שלא היה] בית המקדש בנוי, כיון שהאיר המזרח ביום ששה עשר, מיד התיר. אולם השתא דאיכא [עכשיו שיש] בית המקדש — העומר הוא שמתיר וכל עוד לא הונף העומר, לא הותרה התבואה החדשה.

אגב כך שואלים בבירור הענין: דאיבני אימת [שנבנה בית המקדש מתי]? אילימא דאיבני בשיתסר [אם תאמר שנבנה בששה עשר] בניסן עצמו, כיון שבבוקר יום הששה עשר עדיין לא עמד המקדש על מכונו, הרי התיר האיר מזרח, שכיון שלא יכלו לקיים עדיין את מצות הנפת העומר ממילא הותר לאכול מן החדש מיד עם האיר היום. אלא דאיבני בחמיסר [שנבנה בחמישה עשר] בניסן או קודם, שבהאיר המזרח לא הותר לאכול מן החדש, אולם אז מחצות היום ולהלן תשתרי [תותר] אכילת חדש, דהא תנן [שהרי שנינו במשנה] במסכת מנחות: הרחוקים מירושלים, מתוך שאינם יכולים לדעת את השעה המדוייקת בה הוקרב העומר, מותרין לאכול את החדש מחצות היום ולהלן (והלאה), לפי שאין בית דין מתעצלין בו לאחר את הקרבתו יותר מחצות היום, ויכולים לסמוך שכבר הוקרב!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], דאיבני בליליא [כגון שנבנה בית המקדש בלילה] ערב לששה עשר ולא הספיקו לקצור את העומר בלילה שלפניו אי נמי [או גם כן] שנבנה ביום חמישה עשר סמוך לשקיעת החמה וכיון שכן ברור הדבר שלא יספיקו לעשות את כל ההכנות הדרושות להקרבתו עד לחצות היום ולכן קבע ר' יוחנן שיהיה אסור יום הששה עשר כולו. רב נחמן בר יצחק אמר: לא זה הטעם, אלא רבן יוחנן בן זכאי בשיטת ר' יהודה אמרה, שאמר: מן התורה הוא אסור לאכול מן החדש עד יום שבעה עשר, דכתיב [שנאמר]:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר