הכל לטובה.

ועוד אמר רב הונא אמר רב משום (בשם) ר' מאיר: לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" (קהלת ה, א).

א דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וייצר ה' אלהים את האדם" (בראשית ב, ז) בשני יו"דין? — לרמז כי שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא, אחד יצר טוב ואחד יצר רע.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: אלא מעתה, בהמה שלא כתיב [נאמר] בה "וייצר" בשני יו"דים האם לית [אין] לה יצרא [יצר]? והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא [והרי אנו רואים שהיא מזיקה ונושכת ובועטת]! אלא יש לדרוש את שני היו"דים כר' שמעון בן פזי, שאמר ר' שמעון בן פזי שהדבר מרמז על הקושי בחיי האדם "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". שאם הולך הוא אחר אחד מהם — אוי לו מן השני.

אי נמי [או גם כן] ניתן לפרש כפל זו בלשון היצירה כדברי ר' ירמיה בן אלעזר שאמר ר' ירמיה בן אלעזר: דו [שני] פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון, שברא אותו מתחילה זכר ונקבה בגוף אחד, וכפי שנאמר: "אחור וקדם צרתני" (תהלים קלט, ה), ש" צרתני" הוא לשון צורה (פרצוף), וכדוגמתו הוא ברא אחור וקדם, כלומר, שנים.

ב נאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם" (בראשית ב, כב).

ובפירוש המלה "צלע" נחלקו רב ושמואל; חד [אחד מהם] אמר שפירושה פרצוף, כלומר, שחוה היתה קודם צלע (במובן צד) של האדם. וחד [ואחד מהם] אמר שפירושה זנב והוא מפרש לכן "צלע" — כאחת מן הצלעות שבחזה.

ודנים בדבר: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי פירושה פרצוף — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "אחור וקדם צרתני". אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהיתה זנב, מאי [מה] אם כן משמעות "אחור וקדם צרתני"? ומשיבים: אפשר לפרשו כדברי ר' אמי, שכן אמר ר' אמי: "אחור" — שהאדם מאוחר למעשה בראשית, שנברא בסופם. "וקדם" — שהוקדם לפורענות.

ושואלים: בשלמא [נניח] מה שביארו שהוא אחור, מאוחר, למעשה בראשית — הרי זה משום שלא אברי [נברא] עד מעלי שבתא [ערב שבת], אלא מה שאמרנו כי "וקדם" פירושו שהוקדם לפורענות, פורענות דמאי [של מה]? אילימא [אם נאמר] כי הוקדם לפורענות של הנחש, והתניא [והרי שנינו בברייתא] שרבי אומר בענין זה עצמו: בנתינת גדולה מתחילין מן הגדול, ובקללה מתחילין מן הקטן.

ומקור לדברים: בגדולה מתחילין מן הגדול — דכתיב [שכן נאמר]: "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת..." (ויקרא י,יב), משה שהוא הגדול, קודם. וזה שבקללה מתחילין מן הקטן — שכן בתחלה נתקלל הנחש, ולבסוף, לאחר מכן, נתקללה חוה, ולבסוף נתקלל אדם הראשון עצמו, והרי שהפורענות לא מן האדם התחילה!

אלא המדובר בפורענות של המבול, דכתיב [שנאמר]: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים" (בראשית ז, כג), והרי שהפורענות היתה ברישא [בתחילה] באדם והדר [ואחר כך] בבהמה ובשאר היצורים.

ועוד בנושא הראשון, בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי חוה היתה פרצוף מתחילה, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "וייצר" בשני יו"דין — שתי יצירות. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי היתה זנב, מאי [מה] אם כן הסיבה לכתיבת "וייצר" בשני יו"דים?

ומשיבים: הוא דורש כאן כמו שאמר ר' שמעון בן פזי, שאמר ר' שמעון בן פזי: הכוונה היא להדגשת ענין היות האדם אומר לעצמו בכל דבר "אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי".

ועוד: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי היתה חוה פרצוף, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "זכר ונקבה בראם", אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי היתה חוה זנב, מאי [מה] משמעות הכתוב "זכר ונקבה בראם"? ומשיבים: הדבר יתפרש כמו שאמר ר' אבהו. שר' אבהו רמי [השליך, הראה סתירה בין הפסוקים]: מצד אחד כתיב [נאמר]: "זכר ונקבה בראם", ומצד אחר כתיב [נאמר]: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (שם ט, ו) ומשמע שברא אותו יחידי! הא [הרי] כיצד תפרש את הסתירה? — אלא בתחלה עלה במחשבה אצל ה' לבראת שנים, ולבסוף לא נברא בפועל אלא אחד.

ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי היתה חוה פרצוף, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה" (בראשית ב, כא), שהוצרך לסגור את הצלע (הצד) שנעדרה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי היתה חוה זנב, מאי [מה] משמעות "ויסגר בשר תחתנה"? אמר ר' ירמיה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה לומר דבר זה אלא למקום חתך. בלבד, שאותו היה צורך לסגור.

ומקשים גם לדעה השניה: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי היתה חוה זנב, היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ויבן ה' אלוהים את הצלע" (שם, שם), שהיתה צריכה בנין מחודש, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי היתה חוה פרצוף שלם, מאי [מה] משמעות "ויבן", מה היה לבנות בה?

ומשיבים: דבר זה מובן על פי דרשתו של ר' שמעון בן מנסיא. שדרש ר' שמעון בן מנסיא: מאי דכתיב [מה פירוש פסוק זה שנאמר] "ויבן ה' את הצלע" — מלמד שקלעה הקדוש ברוך הוא לחוה את שערותיה, ואחר כך הביאה לאדם, שכן בכרכי הים קורין (קוראים) לקליעתא "בנייתא" [לקליעת שערות "בנין"].

דבר אחר: משמעות הכתוב "ויבן" היא הסבר לגבי עצם תבניתה, וכפי שאמר רב חסדא, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים כי בברייתא היא שנויה]: מלמד שבנאה הקדוש ברוך הוא לחוה כבנין אוצר, מה אוצר זה נבנה קצר (צר) מלמעלה ורחב מלמטה, כדי לקבל את הפירות בתוכו מבלי להתמוטט, אף אשה בנויה כן, קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה, כדי לקבל את הולד.

על הכתוב "ויביאה אל האדם" (שם, שם) אמר ר' ירמיה בן אלעזר: כתוב זה מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם הראשון, ומכאן למדה התורה דרך ארץ שיחזור גדול עם הקטן בשושבינות, כלומר, נאה לגדול לעסוק עם קטן, ואל ירע לו שמא אין זה לפי כבודו.

ג ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי היתה חוה "פרצוף", הי מינייהו סגי ברישא [מי מהם הלך בראש]? אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא דגברא סגי ברישא [מסתבר שהגבר הלך בראש]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, שכן הוא מתבונן בה כל הזמן. ואפילו אשתו נזדמנה לו על הגשר — יסלקנה לצדדין, כלומר, ימהר ללכת כדי שתהיה בצדו ולא לפניו. וכל העובר אחורי אשה בנהר לראות את בשרה כשהיא מרימה בגדיה בעוברה במים — אין לו חלק לעולם הבא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המרצה (סופר) מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו — לא ינקה מדינה של גיהנם. ורמז לדבר — ממה שנאמר "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא, כא), הנדרש: הנותן כסף מידו שלו לידה שלה, אפילו קיבל את התורה כמשה, מידו של ה' לידו שלו — לא ינקה מדינה של גיהנם הנקרא "רע".

אמר רב נחמן: מכאן יודעים אנו שמנוח אבי שמשון עם הארץ היה, דכתיב [שנאמר]: "וילך מנוח אחרי אשתו" (שופטים יג, יא).

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: אלא מעתה אם מבין אתה ביטוי זה כצורתו, מה תאמר על הכתוב גבי [אצל] אלקנה, דכתיב [שנאמר] בו: "וילך אלקנה אחרי אשתו", וכן גבי [אצל] אלישע, דכתיב [שנאמר] בו "ויקם וילך אחריה" (מלכים ב', ד, ל), האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר כי הפירוש הוא שהלך אחריה ממש? אלא ודאי עליך לפרש שמשמעות הביטוי היא שהלך אחרי דבריה ואחרי עצתה, הכא נמי [כך גם כן] במנוח אפשר להבין שהלך אחרי דבריה ואחרי עצתה, עצת אשתו והדרכתה, ולא אחריה ממש.

אמר רב אשי: ולמאי דקאמר [ולפי מה שאמר] רב נחמן, לפי שיטתו כי מנוח עם הארץ היה, ויש לומר כי אפילו בי [בבית] הרב נמי [גם כן] לא קרא (למד מקרא), שאף הילדים הלומדים מקרא בלבד מוצאים דבר זה כתוב, שנאמר: "ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש" (בראשית כד, סא) — אחריו דווקא, ולא לפני האיש.

ובענין זה של הליכה שאינה ראויה אמר ר' יוחנן: מוטב לאדם שילך אחורי ארי ולא אחורי אשה, אחורי אשה ולא אחורי עבודה זרה, שאז הוא נראה כמלווה עבודה זרה. אחורי עבודה זרה ולא אחורי בית הכנסת, בשעה שהצבור מתפללין שהוא נראה כפורש מכלל ישראל ואינו רוצה להשתתף עמו בתפילה.

את ההלכה האחרונה סייגו בכמה סייגים: ולא אמרן [אמרנו] כן אלא דלא דרי מידי [שאינו נושא עמו דבר], ואי דרי מידי [ואולם אם הוא נושא עמו דבר] — לית לן [אין לנו] בה איסור, שהכל מבינים מדוע אינו נכנס לבית הכנסת. וכן, לא אמרן [אמרנו] כן אלא באופן דליכא פתחא אחרינא [שאין פתח אחר, נוסף] בבית הכנסת, אבל אם איכא פתחא אחרינא [יש פתח אחר] — לית לן [אין לנו] בה כל חשש. ולא אמרן [אמרנו] כן, אלא דלא רכיב חמרא [כשאינו רוכב על החמור], אבל אם הוא רכיב חמרא [רוכב על החמור] — לית לן [אין לנו] בה כל חשש. ולא אמרן [אמרנו] כן, אלא באופן דלא מנח [שאינו מניח] תפילין, אבל אם הוא מנח [מניח] תפילין — לית לן [אין לנו] בה כל חשש.

ד אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר: "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח" (קהלת י, א). ושמואל אמר: יצר הרע כמין חטה הוא דומה, שנאמר: "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז) שדרש "חטאת" כמו חיטה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה. ומסתברא [ומסתבר] לומר כי זו שיועצתו לטובה נמצאת לימינו וזו שיועצתו לרעה נמצאת לשמאלו, דכתיב [שכן נאמר]: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י ב).

ואגב הזכרת הכליות, מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בענין תפקידי האברים השונים: כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך את הקולות היוצאים מן הפה, והפה גומר את עיצובם של הקולות, הושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל, הקנה מוציא קול