אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה שעד כדי כך היה האור מרובה.

א שנינו במשנה כי חסידים ואנשי מעשה היו שרים לפניהם. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא: יש מהן שהיו אומרים בשירם כשבח לקדוש ברוך הוא: אשרי ילדותנו שלא חטאנו בצעירותינו, שלא ביישה בשל כך את זקנותנו — אלו חסידים ואנשי מעשה שהיו כל ימיהם עוסקים בתורה ומצוות. ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו לאחר שחטאנו בהיותנו צעירים — אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא — ישוב וימחול לו ה'.

תניא [שנויה תוספתא]: אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, היה דורש בפני הציבור ומפציר בהם לבל יחטאו, ואמר כן, דעו כי כך אומר הקדוש ברוך הוא: אם אני כאן, שחפץ אני בבית הזה ומשרה אני בו את שכינתי — הכל כאן, שיהא כבודו קיים ויבואו כולם אליו, ואם איני כאן, שאסלק את שכינתי ממנו אם תחטאו — הרי מי כאן, מי הוא זה שיחפוץ לבוא לכאן. וכן הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב — שם רגלי מוליכות אותי, ולכן אני בא למקדש. ואף הקדוש ברוך הוא אומר: אם אתה תבא אל ביתי — אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי — אני לא אבא אל ביתך, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא).

כיון שהוזכר הלל הזקן מזכירים אימרה אחרת שלו: אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך ומטיפיך יטופון [על שהטבעת — הטביעוך, ומטביעיך — יטובעו], שכך הדרך שכל אדם נענש ונגזר עליו מידה כנגד מידה. כהמשך לדברי הלל שרגלי אדם מוליכות אותו למקום האהוב עליו, אמר ר' יוחנן פתגם שונה במקצת: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה [רגליו של אדם הם ערבות בו], לאתר דמיתבעי [למקום שהוא מתבקש שם] — תמן מובילין יתיה [לשם הן מובילות אותו].

ומספרים: הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי [אותם שני כושיים שהיו עומדים לפני] שלמה; "אליחרף ואחיה בני שישא" (מלכים א' ד, ג) וסופרים של שלמה הוו [היו]. יומא חד חזייה [יום אחד ראה] שלמה את מלאך המות דהוה קא עציב [שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אמר ליה: דקא בעו מינאי [שרוצים ממני] שאקח את נפשם של הני תרתי כושאי דיתבי הכא [שני הכושים היושבים כאן]. מסרינהו [מסר אותם] שלמה לשעירים, השדים שהיו משמשים את שלמה, שדרינהו למחוזא דלוז [ושלח אותם על ידיהם למחוז לוז] ששם אין שליטה למוות. כי מטו למחוזא דלוז שכיבו [כאשר הגיעו למחוז לוז מתו].

למחר חזיא [ראה] שלמה את מלאך המות דהוה קבדח [שהוא שמח]! אמר ליה [לו]: אמאי בדיחת [מדוע אתה שמח]? אמר ליה [לו] מלאך המות: באתר דבעו מינאי, תמן שדרתינהו [במקום שביקשו ממני שאקחם משם, לשם שלחת אותם]. שכן הורו לו ליטול את נפשם במחוז לוז, ומאחר והיו יושבים בבית שלמה ולא הגיעו מעולם ללוז, לא היתה לו אפשרות לבצע את שהוטל עליו ולכך היה עצב בתחילה. ומאחר שבסופו של דבר הגיעו ללוז בהוראת שלמה, ניתנה לו ההזדמנות לעשות כן ונטל את נפשם ובשל כך היה שמח. ואז מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי, תמן מובילין יתיה [רגליו של אדם הן ערבות בו, למקום שהוא מתבקש לשם הן מובילות אותו].

ב ועוד בענין שמחת בית שואבה. תניא [שנויה ברייתא]: אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור (אש), וזורק אחת ונוטל אחת והיו כולן באויר ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה, היה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה (מתכופף) ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן לפי שהוא מעשה קשה ביותר, וזו היא קידה שהיה עושה הכהן הגדול.

ומספרים: החכם לוי אחוי [הראה] כיצד עושים קידה קמיה [לפני] רבי ואיטלע [ונעשה צולע], שנקעה ירכו מחמת המאמץ. ושואלים: והא גרמא ליה [וכי זה שעשה קידה הוא שגרם לו] להיות צולע? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: לעולם לא יטיח (יזרוק) אדם דברים כלפי מעלה בתפילתו, שלא יבוא בטענות קשות כלפי הקדוש ברוך הוא, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה, ואף שנענה בתפילתו נענש ואיטלע [ונעשה צולע], ומנו [ומי הוא] זה — לוי. הרי שצליעתו נבעה בשל סיבה אחרת! ומשיבים: אין זו סתירה, הא והא גרמא ליה [זה וזה גרם לו], שמפני שהטיח דברים אירע לו שבשעת המאמץ נעשה צולע.

ומספרים: לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני [היה מהלך וזורק לפני רבי שמונה סכינים] באויר, ואילו שמואל היה עושה כן קמיה [לפני] שבור מלכא [המלך] בתמניא מזגי חמרא [בשמונה כוסות זכוכית המלאים יין] ולא היה היין נשפך, ואביי היה עושה כן קמיה [לפני] רבה בתמניא ביעי [בשמונה ביצים], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה עושה כן בארבעה ביעי [ביצים], וכל זה אגב אותו סיפור שסיפרנו.

תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' יהושע בן חנניה, שהיה לוי: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו כל אותם הימים. כיצד היה סדר היום? שעה ראשונה של יום היה קרב תמיד של שחר והיו באים לראות בהקרבתו, משם היו הולכים לתפלה לבית הכנסת הסמוך, משם היו הולכים לראות בהקרבת קרבן מוסף, משם הולכים לבית הכנסת ומתפללים תפלת המוספין, משם היו הולכים לבית המדרש ללמוד, משם היו הולכים לאכילה ושתיה בסוכה, משם הולכים לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים בבית המקדש, מכאן ואילך לאחר התמיד, היה לשמחת בית השואבה.

ותוהים: איני [וכן הוא] ויכול אדם לעשות כן? והאמר ר' יוחנן: אדם שאמר: "שבועה שלא אישן שלשה ימים" — מלקין אותו על שנשבע לשוא וישן לאלתר (מיד), כי אין אדם יכול להישאר ער שלושה ימים רצופים! אלא הכי קאמר [כך אמר] כך צריך להבין את דברי ר' יהושע: לא טעמנו טעם שינה, שלא ישנו שינה כתיקונה, אלא דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי [שהיו מנמנמים זה על כתיפו של זה], ואכן לא היו ערים לגמרי כל הזמן.

ג שנינו במשנה שחמש עשרה מעלות היו מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבספר תהלים. אמר ליה [לו] רב חסדא לההוא מדרבנן דהוי קמסדר אגדתא קמיה [לאחד החכמים שהיה מסדר אגדות לפניו], אמר ליה: שמיע לך [האם שמעת], הני [אותם] חמש עשרה שירי המעלות הכתובים בספר תהלים, כנגד מי אמרם דוד? אמר ליה [לו] אותו תלמיד חכם: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין שהם המערות והנקבים ביסוד המקדש קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא [צף, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם], מיד אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן. הקשה לו רב חסדא: אי הכי [אם כך], לא חמש עשרה "מעלות" היו צריכים להיקרא אלא "יורדות" מיבעי ליה [היה צריך לו] שייקראו!

אמר ליה [לו] רב חסדא: הואיל ואדכרתן מלתא, הכי אתמר [הואיל והזכרתני את הדבר, כך נאמר הדבר] במקורו: בשעה שכרה דוד את השיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא [צף, עלה התהום ורצה לשטוף את העולם] אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב [האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב] שם של קודש