תלמוד לומר: "חלק כחלק יאכלו" (דברים יח, ח). ומשמעו: כחלק עבודה — כך חלק אכילה, שכל הכהנים מתחלקים גם באוכל. ומעתה נדון: ומאי [ומה היא] אכילה זו שמדובר בה? אילימא [אם תאמר] בקרבנות — אין צורך בפסוק זה, כי מהתם נפקא [משם מפסוק אחר יוצא נלמד הדבר], שנאמר: "לכהן המקריב אותה לו תהיה" (ויקרא ז, ט) וכן בשאר הקרבנות שם, לומר שכהן העובד בקרבנות יש לו חלק באכילתם. אלא הכוונה היא ללחם הפנים שלא היתה בו עבודה בשבת זו אלא נאפה בשבת קודמת.

יכול יהיו הכל שווים אף בחובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל, שהרי יש קרבנות רבים כגון נדרים ונדבות שאינם קשורים דווקא למצוות הרגל, אלא אנשים משתמשים בהזדמנות שהם עולים לירושלים, כדי להקריב את שנדרו ונדבו במשך השנה, תלמוד לומר: "לבד ממכריו על האבות" (דברים יח, ח) — מה מכרו האבות ראשי המשמרות הראשונים זה לזה — את עבודת המשמרות לפי סדר מסויים, שלפיו "אני בשבתי ואתה בשבתך" וניתנת איפוא הזכות לכל משמר לעבוד בשבוע מסויים בשנה ולקבל את מתנות הכהונה הבאות מן הקרבנות הקרבים באותו שבוע.

א שנינו במשנה כי כך היו מחלקים: בעצרת אומר לו הילך מצה, הילך חמץ. ומביאים בעיה שנחלקו בה האמוראים, איתמר [נאמר], רב אמר: כשנכנס אדם לשבת בסוכה ועומד לברך על מצוה זו, הריהו מברך בתחילה על הסוכה ("ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציונו לישב בסוכה"), ואחר כך מברך על הזמן ("שהחיינו"). רבה בר בר חנה אמר: קודם ברכת הזמן, ואחר כך ברכת הסוכה.

ומסבירים את טעמיהם. רב אמר: סוכה ואחר כך זמן, שכן חיובא דיומא עדיף [חובת היום עדיפה] ויש איפוא להקדימה. ורבה בר בר חנה אמר: זמן ואחר כך סוכה, וטעמו: תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם, וברכת "שהחיינו" מצויה יותר.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי רב ורבה בר בר חנה בפלוגתא [במחלוקת] של בית שמאי ובית הלל קמיפלגי [הם חלוקים], דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: אלו הם הדברים שבהם חלוקות הדעות בין בית שמאי ובית הלל בהלכות סעודה, בית שמאי אומרים: בשעת קידוש של שבת מברך תחילה על היום (על השבת) ואחר כך מברך על היין ("בורא פרי הגפן"), ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום.

ומסבירים, בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין — שהרי היום גורם ליין שיבא, שהרי לא היו שותים יין לולא חובת הקידוש, וטעם נוסף: וכבר קידש היום תחילה ועדיין יין לא בא, וכיון שקדושת שבת קדמה בזמן לחובת ברכת היין — יש איפוא להקדימה. ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום, מפני שהיין גורם לקידושא [לקידוש] שתאמר, שהרי אין אומרים קידוש אלא על היין, ואם כן היין עיקר. דבר אחר: ברכת היין ברכה תדירה היא, וברכת היום (השבת) אינה תדירה כמוה, ויש לנקוט להלכה לפי הכלל: תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם.

ומעתה לימא [האם לומר] כי רב אמר כבית שמאי, שיש להעדיף את חובת היום על התדיר, ורבה בר בר חנה אמר כבית הלל, שיש להעדיף את התדיר!

ודוחים: אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך]: אנא דאמרי [אני שאומר את דברי], הרי הם אפילו לשיטת בית הלל, אלא שיש לחלק: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל התם [שם] אלא שהיין גורם לקידושא [לקידוש] שתאמר, אבל הכא [כאן] אין קשר כזה בין הדברים, שהרי אי לאו [אם לא] ברכת זמן, מי לא אמרינן [האם לא היינו אומרים] ברכת סוכה, והלא מברכים על הסוכה בשאר הימים ללא ברכת "שהחיינו".

ומצד שני, ורבה בר בר חנה אמר [יכול היה לומר] לך: אנא דאמרי [אני שאמרתי את דברי], אפילו לבית שמאי אומר אני. כי עד כאן לא שמענו כי אמרי [שאמרו] בית שמאי התם [שם] אלא מפני שהיום גורם ליין שיבא, אבל הכא [כאן] אי לאו [אם לא] ברכת הסוכה מי לא אמרינן [האם לא היינו אומרים] את ברכת הזמן ("שהחיינו") על החג עצמו, גם אם אינו יושב בסוכה? ומעתה מנסים להביא ראיה לשיטות.

תנן [שנינו במשנתנו] בעצרת אומר לו הילך מצה, הילך חמץ. והא הכא [והרי כאן] שהחמץ הוא עיקר ומצה טפל שהרי מדובר בחג השבועות ("עצרת") ושתי הלחם שמהן מחלקים את החמץ, הן קרבן היום, וקתני הילך מצה והילך חמץ ובכל זאת מקדימים את חלוקת לחם הפנים שהיא תדירה, שהרי היא נעשית בכל שבת, על מצות היום, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב!

ומשיבים: אמר לך רב [יכול היה רב לענות לך] תנאי [מחלוקת תנאים] היא בזה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], כך אומר המחלק: הילך מצה, הילך חמץ. אבא שאול אומר: לא כך אומר, אלא הילך חמץ, הילך מצה.

ולפסק ההלכה דרש רב נחמן בר רב חסדא: לא כדברי רב שאמר כי קודם יש לברך על הסוכה ואחר כך על הזמן, אלא יש לברך תחילה על הזמן ואחר כך על הסוכה. לעומת זאת רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: יש לברך תחילה על הסוכה ואחר כך על הזמן, כשיטת רב. ומעירים: והלכתא [והלכה] כדברי רב: סוכה ואחר כך זמן.

ב נאמר במשנה כי משמר שזמנו קבוע לפי התור, מביא: תמידים, נדרים, נדבות ושאר קרבנות צבור. ושואלים: כשאומרים "שאר קרבנות ציבור", לאתויי מאי [להביא מה], מה הם קרבנות הציבור האחרים הנכללים בכלל זה? ומשיבים: לאתויי [להביא] פר העלם דבר של צבור. אם יזדמן להביא קרבן זה של חטאת על שגגה שעשה הציבור כולו בהוראת בית דין, אף שאין לו זמן קבוע, מכל מקום בכלל קרבנות הציבור הוא. ושעירי עבודה זרה שמביא הציבור ככפרה על שגגתו בעבירה זו, שאם נזדמן להביאם אז — הרי הם חלק מעבודת המשמר הקבוע.

ג נאמר עוד במשנה והוא המשמר שתורו לעבוד באותו שבוע, מקריב את הכל. ושואלים: לאתויי מאי [להביא להוסיף מה] באו דברים אלה? ומסבירים: לאתויי [להביא] את קייץ המזבח. שבכל עת שלא היה כל קרבן מוקרב על המזבח, היו מביאים קרבנות עולה מיוחדים כנדבת הציבור מפני כבוד שכינה שלא יהיה המזבח ריק, ואף קרבנות אלה מקריב המשמר הקבוע.

ד משנה ביום טוב הסמוך לשבת, בין מלפניה בין לאחריה — היו כל המשמרות שכולם הגיעו או נשארו לעבודת הרגלים שוות בחילוק לחם הפנים בשבת זו. ואם חל להיות יום אחד להפסיק בינתים בין יום טוב ושבת — משמר שזמנו קבוע לשבת זו היה נוטל עשר משתים עשרה חלות לחם הפנים, והמשמר המתעכב שנשאר מיום טוב ולא הספיק לחזור למקומו נוטל שתים מהן. ובשאר ימות השנה כאשר הכל נוהג כסדרו והמשמרות מתחלפות בשבת — המשמר הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש. ר' יהודה אומר: הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש.

כלל היה בענין זה: הנכנסין (בני המשמר הנכנס) חולקין את לחם הפנים כשהם מצויים בצפון העזרה והיוצאין עומדים בעת החלוקה בדרום. אולם היה יוצא אחד מן הכלל, כי משמר בילגה, משום קנס שקנסו אותו (כפי שיבואר בגמרא) לעולם חולקת בדרום גם כשהיא משמר הנכנס. וטבעתה שהיו מכינים למשמרות הכהונה טבעות כדי לסייע בשחיטת הקרבנות קבועה באופן שלא יוכלו להשתמש בה, וחלונה בין החלונות שהיו בכתלי לישכת בית החליפות, שבהם היו הכהנים מניחים את הסכינים ושאר הכלים — היתה סתומה.

ה גמרא שואלים: מאי [מה] הפירוש מלפניה ומאי [ומה] הפירוש מלאחריה? אילימא [אם תאמר] כי מלפניה כוונתו יום טוב ראשון של חג, לאחריה — יום טוב אחרון, אם כן היינו [הרי זו] שבת שבתוך החג, ויכול היה לומר כך בפשטות.

אלא יש לומר: לפניה — הכוונה היא יום טוב אחרון של חג שחל ביום שישי. לאחריה — יום טוב ראשון שהיה ביום ראשון. ומאי טעמא [ומה הטעם] לתקנה זו — כיון דהני מקדמי והני מאחרי [שאלה מקדימים ואלה מאחרים], שהרי היוצא אינו יכול לצאת בשל השבת, וכן המשמר הנכנס צריך להקדים, לכך תיקנו רבנן [חכמים] מילתא [דבר זה] כי היכי דניכלו בהדי הדדי [כדי שיאכלו יחד].

ו שנינו במשנה כי אם חל להיות יום אחד המפסיק בין יום טוב לשבת היה המשמר הקבוע לאותו יום נוטל עשר חלות והיוצא נוטל שתים. ובשאר ימות השנה היה הנכנס נוטל שש והיוצא שש. ואילו לר' יהודה משמר הנכנס היה נוטל שבע חלות, שתים יותר מן המשמר היוצא.