הלא כל זה גזרה היא שמא יעלה באילן ויתלוש ויעבור על איסור מן התורה ("קצירה", שבכללה כל קטיפת פרי) ואם כן היא גופא [עצמה], איסור אכילת הפירות, הוא משום גזרה בלבד, ואנן ניקום [ואנחנו נעמוד] ונגזור גזרה על גזרה? כולה חדא גזרה [גזירה אחת] היא, כלומר: שמתחילה בכלל גזירתם היו גם הפירות וגם הביצה, שיש להם בענין זה דמיון מסויים.

ר' יצחק אמר טעם אחר: ביצה שנולדה ביום טוב אסורה גזרה משום משקין שזבו (נזלו ויצאו) מתוך פירות, שאסורים לבו ביום, וכשם שמשקים אלה אסורים באכילה ביום טוב כך אסור לאכול ביצה שנולדה ביום טוב, שהיא כמשקה שיצא מן הפרי.

אמר ליה [לו] אביי: משקין שזבו טעמא מאי [מה טעם] אסרו אותם מעיקרם — גזרה שמא יסחוט את הפירות בכוונה (ונמצא עובר משום איסור תורה של "דש") אולם היא גופא [עצמה] איסור משקים אלה משום גזרה היא, ואנן ניקום [ואנחנו נעמוד] ונגזור גזרה על גזרה? והשיב ר' יצחק: כולה חדא גזרה [גזירה אחת] היא, כלומר: באותה שעה שאסרו משקים שזבו, אסרו גם בביצה ומאותו טעם, שכל הדברים הללו עלולים להביא לידי איסור. כיון שניתנו למשנתנו ביאורים שונים, באים להסביר מה גרם לחכמים שלא הסתפקו בהסבר של אחד מהם ובאו להציע שיטות נוספות.

ואומרים: כולהו [כולם] רבה, רב יוסף ור' יצחק כשיטת רב נחמן לא אמרי [אמרו] — כי קושיין [כמו קושייתנו] שהקשינו והראינו שדבריו דחוקים קצת. כשיטת רבה נמי לא אמרי [גם כן לא אמרו] האחרים — כי איסור הכנה לית להו [אין להם], כלומר: אינם סבורים שיש בכך איסור מן התורה.

אלא יש לשאול: רב יוסף מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יצחק, שהרי לכאורה הדברים דומים, ומדוע לא פירש כדעת ר' יצחק? ומשיבים: אמר לך [יכול היה רב יוסף לומר לך]: ביצה הלא אוכלא [דבר מאכל] היא ופירות אוכלא [מאכל] הם ולכן אפשר לדמות את הביצה לפירות שנשרו, לאפוקי [להוציא] משקין דלאו אוכלא [שאינם מאכל] אלא משקה, ואין הדברים דומים כלל.

ושואלים מצד שני: ור' יצחק מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוסף? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך]; לדעתו יש דמיון גדול יותר בין משקים שזבו לביצה, כיצד — ביצה לפני שנולדה בלועה (נסתרת) היא בתוך התרנגולת, וכן המשקין בלועין הם בתוך הפירות, לאפוקי [להוציא] מפירות אילן שנשרו דמגלו וקיימו [שהם גלויים ועומדים] על העץ, ולכן אין ההשוואה לפירות שנפלו טובה כהשוואה למשקים שזבו.

א ומעירים: ואף ר' יוחנן סבר שאיסור אכילת ביצה שנולדה ביום טוב גזרה היא משום משקין שזבו. וכיצד יודעים אנו זאת — שר' יוחנן רמי [היה משליך, מראה סתירה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה במקום אחר, ומשני [ומתרץ], ומתוך דבריו למדים דבר זה.

תנן [שנינו במשנה]: אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין בשבת, ואם יצאו המשקים מעצמן — אסורין בשתיה בו ביום, גזירה שמא יסחוט בכוונה. ר' יהודה אומר: אם לאוכלין, כלומר: אם פירות אלה מיועדים בעיקר לצורך אכילה (כגון תפוחים), הרי המשקים היוצאין מהן מותרין, שכן אין חשש שיבוא לסוחטם ואין סיבה לגזירה. אולם אם הפירות הללו מיועדים למשקין (כגון ענבי יין) ויש חשש שיבוא לסחוט, הרי המשקים היוצאין מהן אסורין.

אלמא [מכאן] ממה שאמר כי משקים שיצאו מפירות המיועדים לאוכלים מותרים, אפשר להסיק כי כל אוכלין היוצאים מאוכל אחר, לדעת ר' יהודה אוכלא דאפרת [אוכל שנפרד] הוא, והאוכל שנפרד איננו נחשב כמאכל חדש, אלא כחלק ממה שהיה קודם.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקום אחר; ועוד אמר ר' יהודה: בדין פירות שאינם מעושרים שאינו רשאי לתקנם ולהפריש מהם תרומות ומעשרות ביום טוב, אבל אם רצה לאוכלם — מתנה אדם מראש על כלכלה (סל) של פירות טבל שהיו בידו, ביום טוב ראשון של ראש השנה ואומר: אם היום הוא יום החג האמיתי, הרי היום השני של החג יום חול הוא — והפירות הללו מותרים בו כביום חול אחר לאחר שיתקנם בו. ולהיפך, אם היום הזה הוא באמת יום חול ומחר הוא יום החג הריני מפריש מהם היום.

וכן למחרת יחזור ויאמר: אם היום חול ואתמול קודש, הריני מפריש עכשיו ומתקן את הפירות, ואם היום קודש ואתמול היה חול, אם כן די במה שהפרשתי אתמול ודי בכך ואוכלה ביום טוב השני, שבכל אופן אין בכך איסור, וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון תאכל ביום טוב שני מכל מקום.

ומדבריו אלה למדנו שבשני — אין [כן] מותר לאכול את הביצה, אולם ביצה שנולדה בראשון עצמו לא תאכל. ואם כן יש סתירה בדברי ר' יהודה, שהרי אמר שמשקים היוצאין מדבר המוכן לאכילה נחשבים כדבר אוכל עצמו, ואין זה אלא כהפרדת שני אוכלים האחד מהשני! ומשני [ומתרץ] ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, כלומר: יש להחליף בסוגיית יום טוב שני את דיעות החולקים כדי להשוות את השיטה.

ולענייננו נלמד: ומדקא מרמי להו אהדדי [וכיון שמקשה אותם ר' יוחנן זה על זה] שמע מינה חד טעמא הוא [מכאן תלמד שטעם אחד הוא] שהביצה נאסרה ביום טוב משום גזירת משקים שזבו.