ואימא [ואומר]: כך: הר הבית שאסור במנעל — לילפא [שילמד] בו איסור רקיקה ממנעל. אבל בית הכנסת דשרי [שמותר] במנעל, אדיליף [עד שאתה לומד] ממנעל ולהיתר, נילף [נלמד] מקפנדריא ולאסור!

אלא אמר רבא נימוק אחר: כי [כמו] ביתו; מה ביתו, על קפנדריא קפיד אינש [מקפיד אדם] שלא יעשו כן בביתו, אך על רקיקה ומנעל לא קפיד אינש [מקפיד אדם], אף בית הכנסת, קפנדריא הוא שאסור, ואולם רקיקה ומנעל — שרי [מותרים].

א במשנה מוזכר בענין המענה לברכות כי כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים "מן העולם ועד העולם".

ומסבירים: כל כך למה דאגו לסגנון זה — לפי שאין עונין "אמן" במקדש. ומנין שאין עונין "אמן" במקדש? — שנאמר: "קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם" (נחמיה ט, ה). ואומר הכתוב עוד: "ויברכו שם כבדך ומרומם על כל ברכה ותהלה" (שם).

ומראשית הפסוק יכול הייתי להבין כי כל הברכות כולן יחד תהא להן תהלה אחת בלבד ("אמן"), על כן תלמוד לומר: "ומרומם על כל ברכה ותהלה", ומשמעות הכתוב: על כל ברכה — תן לו תהלה מיוחדת, ולכן ענו על הברכה במקדש "ברוך ה' מן העולם עד העולם".

ב שנינו במשנה כי התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו בשם ה', והביאו לכך כמה ראיות מן הפסוקים. ושואלים: מאי [מה] הצורך בכל הציטוטים הללו המתחילים במשנה במלה "ואומר", ומדוע אין די בהבאת ראיה מדברי בועז שאמר לקוצרים "ה' עמכם"?!

ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר] כי בעז מדעתיה דנפשיה קאמר [מדעת עצמו הוא שאמר] ואם כן אין להביא מכאן ראיה — על כן תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מן הכתוב "ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו, יב). וכי תימא [ואם תאמר] כי מלאך הוא דקאמר ליה [שאמר לו] כך לגדעון, שכך בישר המלאך לגדעון שה' עמו, ואולם אין זו נוסחה כללית של ברכה — על כן תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מן הכתוב "אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כג, כב), שמנהגי זקני האומה הינם מקור מספיק ללמוד ממנו הלכה.

ואומר עוד הכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו). על הפסוק הזה אמר רבא: האי קרא, מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישיה מדריש [פסוק זה, מראשו לסופו הוא נדרש, ומסופו לראשו הוא נדרש].

ומפרטים: פסוק זה מרישיה לסיפיה מדריש [מראשו לסופו הוא נדרש] — "עת לעשות לה'", מאי [מה] טעם? — משום ש"הפרו תורתך" וצריך אם כן לתקן את הדבר. ולהיפך, מסיפיה לרישיה מדריש [מסופו לראשו הוא נדרש] כך: "הפרו תורתך" מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום ש"עת לעשות לה'", ועל ידי הפרה זו אפשר יהיה לעשות תיקון יסודי במצב.

על פסוק זה תניא [שנינו בברייתא], הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין, כלומר, כשחכמי הדור דואגים לכנס את דברי התורה ולא להפיצם ברבים — פזר. בשעת המפזרים — כנס והנח לאחרים להיות מרביצי התורה. ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו — פזר, וכפי שנאמר: "יש מפזר ונוסף עוד" (משלי יא, כד). ואולם אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו — כנס, ואל תגרום לתורה להתבזות, וכפי שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ומניעת תלמוד תורה במקרה זה יש בה משום "לעשות לה'".

מעין זה דרש בר קפרא: אם זלת [הוזלה] הסחורה — קבוץ [קפוץ] קנה מינה [ממנה], ובאתר דלית גבר [במקום שאין איש] — תמן הוי גבר [שם תהיה איש], כלומר, כשאין מי שימלא שם תפקיד מסויים, צריך אתה לקבל על עצמך את התפקיד. אמר אביי: שמע מינה [למד ממנה], מאימרה זו כי באתר דאית גבר [במקום שיש איש] — תמן לא תהוי גבר [שם אל תהיה איש].

ושואלים: מסקנה זאת מדברי בר קפרא הלא היא פשיטא [פשוטה, מובנת מאליה]! ומסבירים: לא נצרכה הוספתו של אביי אלא בששניהם שוין, שמאחר שיש כבר אדם הראוי לתפקיד, אף על פי שהוא עצמו ראוי כמוהו, יניח לאחר להגיע לגדולה.

ועוד דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה — "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (משלי ג, ו). הוסיף ואמר רבא: בכלל זה צריך להשתמש אפילו לדבר עבירה, שגם אז צריך להיות קשור בה' ולא לקלקל יותר מדי.

ועוד דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. ושואלים: מה היא אותה אומנות המוגדרת כקלה ונקיה? אמר רב חסדא: מחטא דתלמיותא [חקיקת אבנים טובות].

ועוד תניא [שנינו בברייתא] מדברי מוסר והוראות לחיים, רבי אומר: לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שלא יהיו רגילים אנשים רבים מדי להיות בקירבה יתירה בתוך ביתו, וכפי שנאמר: "איש רעים להתרועע" (משלי יח, כד), שאיש רעים סופו להתרועע—להשבר.

ועוד תניא [שנינו ברייתא], רבי אומר: אל ימנה אדם אפטרופוס (ממונה אחד שידאג לכל צרכי הבית) בתוך ביתו, שאלמלי לא מינה פוטיפר את יוסף אפטרופוס בתוך ביתו — לא בא לאותו דבר של מעשה יוסף והחשדות שנחשד.

ג ועוד תניא [שנינו ברייתא], רבי אומר: למה נסמכה בתורה פרשת נזיר (במדבר פרק ו') לפרשת סוטה (שם פרק ה') — לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה (בחטאה) יזיר עצמו מן היין. שהיין הוא מן הגורמים לחטא.

אמר חזקיה בריה [בנו] של ר' פרנך שאמר בשם ר' יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות (שם פרק ה') — לומר לך: כל אדם שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף דבר שיהא נצרך לכהן על ידי (בשביל) אשתו, וכפי שנאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר ה, י), ומשמעות הכתוב היא שאדם שומר את קדשיו שיהיו אצלו ואינו נותנם, וסמיך ליה [וסמוך לו] הכתוב "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (שם, יב), וכתיב [ונאמר] אחר כך "והביא האיש את אשתו אל הכהן" (שם, טו). ולא עוד אלא שסוף דבר שאותו אדם יהא נצרך להן, ליהנות מהמעשר הניתן לעניים, וכפי שנאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו", שאותם קדשים שאינו רוצה לתת לאחרים — הוא עצמו יזדקק להם.

אמר רב נחמן בר יצחק: ואם נתנן, סוף דבר שיהיה מתעשר, וכפי שנאמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (שם, י) ומשמעות "לו יהיה" — ממון הרבה.

אמר רב הונא בר ברכיה משום (בשם) ר' אלעזר הקפר: כל המשתף שם שמים בצערו, שהוא פונה ומתפלל אל ה' בשעת צרתו — סופו שכופלין לו פרנסתו. וראיה לדבר ממה שנאמר: "והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך" (איוב כב, כה), שאם אתה משתף את ה' בצרתך — יהיה לך כסף כפול ("עיף" בארמית היא כפול).

ר' שמואל בר נחמני אמר פירוש אחר ל"כסף תועפות": פרנסתו מעופפת ובאה לו כצפור, וכפי שנאמר: "וכסף תועפות לך".

אמר ר' טבי אמר ר' יאשיה: כל המרפה עצמו מדברי תורה, שאינו עוסק בהם כיאות, סופו שאין בו כח לעמוד ביום צרה, וכפי שנאמר: "התרפית ביום צרה צר כחכה" (משלי כד, י). אמר רב אמי בר מתנה אמר שמואל: ואפילו התרפה רק מעשיית מצוה אחת, וכפי שנאמר "התרפית", ומשמעות הכתוב — מכל מקום.

ד אמר רב ספרא: ר' אבהו הוה משתעי [היה מספר]: כשירד חנינא בן אחי ר' יהושע לגולה (בבל), היה מעבר שנים וקובע ראשי החדשים בחוצה לארץ שהיהדות בארץ נחלשה בארץ ישראל אחר מלחמת בר כוכבא והוא ראה לנכון לבנות מרכז יהודי בבבל, ובין השאר היה מעבר שנים וקובע חדשים אף שלהלכה אין עושים כן אלא ביהודה.

לאחר זמן שגרו אחריו חכמי ארץ ישראל שני תלמידי חכמים, את ר' יוסי בן כיפר, ואת בן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם חנינא, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. כיון שראה חיזוק למעמדו שחכמי ארץ ישראל באים ללמוד תורה מפיו, הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש. כאותה ששנינו במסכת יומא: זכריה בן קבוטל אומר: הרבה פעמים קריתי לפניו, לפני הכהן הגדול בליל יום הכיפורים בספר דניאל.

ואולם החכמים הללו, בכל שאלה שהובאה לדיון בבית המדרש של חנינא בן אחי ר' יהושע, חלקו על מה שפסק, התחיל הוא מטמא והם מטהרים; הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם, ואינם יודעים מאומה. אמרו לו: כבר בנית את שמנו וגידלת אותנו ואי (אין) אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ.

אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: עושים אנו כן מפני שאתה מעבר שנים וקובע את ראשי החדשים בחוץ לארץ.

אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף, ר' עקיבא, היה אף הוא מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ! אמרו לו: הנח ר' עקיבא, שלא הניח גדולים כמותו בתורה בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים (הצעירים) שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, ועתה גדולים הם ממך, והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע הוא — מוטב, ואם לאו [לא] שומע — יהא בנדוי.