כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, שבאותם ימים, כאשר נגזר דינו של אדם, נקבע במדוייק גם כמה ממון ירויח לכל הוצאותיו באותה שנה, ואם יוציא לדבר אחד יותר ממה שנקבע לו — יחסר לו מדבר אחר, חוץ מהוצאת שבתות, והוצאת יום טוב, והוצאת (שכר לימוד) בניו לתלמוד תורה שבאלה לא נקבע סכום מסויים מתחילת השנה, אלא שאם פחת — פוחתין לו, ואם הוסיף — מוסיפין לו כדי שיוכל להשלים. ולכן יכול אדם ללוות ולהוסיף, משום שמובטח לו שיהיה לו כדי סיפוקו.

אמר ר' אבהו: מאי קראה [מהו הכתוב] המלמד על כך שמזונותיו של אדם נקצבים לו מראש השנה — שנאמר: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד) — איזהו חג שהחדש (הירח החדש) מתכסה בו ואינו נראה — הוי אומר זה ראש השנה, החל בראשית החודש. שהרי בשאר החגים החלים כרגיל באמצע החודש, הירח נראה. וכתיב [ונאמר] שם: "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ה).

ומסבירים: מאי משמע [מה המשמעות, מהיכן נובע] דהאי "חק" לישנא דמזוני [ש"חק" זה לשון מזונות] הוא — דכתיב [שנאמר]: "ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה" (בראשית מז, כב). מר זוטרא אמר: מהכא [מכאן] למדים ש"חק" הוא מזון, שנאמר: "הטריפני לחם חקי" (משלי ל, ח).

תניא [שנויה ברייתא]: אמרו עליו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. כיצד? מצא בהמה נאה, אומר: הרי זו לשבת. מצא לאחר מכן אחרת נאה הימנה — מניח את השניה ואוכל את הראשונה. נמצא שסיבת אכלו את הראשונה היתה, כדי שתהא השניה שהיא יפה ממנה נאכלת בשבת, הרי שכל מאכלו היה לכבוד השבת.

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו אפילו בימות החול לשם שמים, שנאמר: "ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה" (תהלים סח, כ), שלכל יום נותן הקדוש ברוך הוא ברכה לעצמו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בדרך כללית יותר שבית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך [מאחד בשבת, מיום ראשון, הכן כבר לשבתך] ובית הלל אומרים: "ברוך ה' יום יום".

א אגב הדברים שאמרו בכבוד השבת, מביאים מאמר אחר הקשור בנושא זה. אמר ר' חמא בר' חנינא: הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנתן לו, ואינו צריך לחשוש שמא לא יידע המקבל ממי קיבלה. שנאמר: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" (שמות לד, כט), הרי שניתנה לו מתנה מבלי שידע על כך.

מיתיבי [מקשים על כך]: הלא נאמר: "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג), ודרשו חכמים: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה! מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש (רוצה) ליתנה לישראל, לך והודיע אותם על כוונתי זו. ומכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת במתנה לתינוק, צריך להודיע לאמו שנתן לו מתנה זו, כדי שידעו הוריו על חיבתו להם ובכך ירבה חיבה ורעות בישראל, והרי זה היפך דברי ר' חמא!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאינו צריך להודיע הוא במתנה דעבידא לאגלויי [שעשויה להתגלות], כגון קירון עור פני משה שהכל מספרים לו על כך, הא [זו] שצריך להודיע הוא במתנה דלא עבידא לאגלויי [שאינה עשויה להתגלות] מעצמה. ומקשים: שבת נמי [גם כן] הלא מתנה דעבידא לאגלויי [שעשויה להתגלות] היא, שהרי סוף סוף יודיע להם מתי השבת ומה עניינה! ומשיבים: מכל מקום מתן שכרה לא עבידא לאגלויי [אינו עשוי להתגלות], ולכן אמר ה' למשה להודיע שה' נותן להם את השבת, ופירט מה שכרה של שבת.

אמר מר [החכם], מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. ושואלים: מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו], כלומר כיצד מודיע לאמו? שייף ליה משחא [מורח עליו שמן] ומלי ליה כוחלא [וצובע עיניו בכחול] וכשמגיע הביתה שואלת אמו מי משח אותו כך, ומספר שאדם פלוני משח זאת, ואף נתן לו פת. ומעירים: והאידנא דחיישינן [ועכשיו שחוששים אנו] לכשפים ויש לחשוש שמא התכווין הנותן בצביעת עיני הקטן בכחול למעשה כשפים, מאי [מה עושים]? אמר רב פפא: שייף ליה [מושח עליו] מעט מאותו המין שנותן לו, (כגון חמאה או גבינה) ועל ידי כך מבחינה האם שקיבל התינוק מתנה.

ועוד בענין נתינת השבת לישראל, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: כל מצוה שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל — נתן להם בפרהסיא (בגילוי ובפרסום) חוץ משבת שנתן אותה להם בצנעא. שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם" (שמות לא, יז), כלומר הריהו כעין סוד בין ה' וישראל.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שנתנה בצינעה ולא ידעו הכל על כך, שלא לענשו [יענשו] גויים עלה [עליה], על שלא רצו לקבל מצוה זו כשם שעשויים הם להיענש על שלא רצו לקבל את שאר מצוות התורה? ומשיבים: עצם ענין השבת אודועי אודעינהו [הודיע להם] הקדוש ברוך הוא, אולם מתן שכרה של קיום מצוה זו לא אודעינהו [הודיעם]. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: מתן שכרה נמי אודעינהו [גם כן הודיע להם] לגויים, אולם את דבר הנשמה היתירה שבאה לו לאדם בשבת — דבר זה לא אודעינהו [הודיעם].

שאמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם בערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: "שבת וינפש" (שמות לא, יז), ודרש: כיון ששבת ועברה השבת ווי אבדה נפש ("וי־נפש"), אותה נשמה יתירה שניטלת ממנו.

ב שנינו במשנה שעושה אדם תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת לעירוב תבשילין. אמר אביי: לא שנו שיש בעירוב תבשילין כדי להועיל לענין בישול מיום טוב לשבת, אלא כשעושה אותו מתבשיל, אבל פת — לא.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] פת דלא [שאיננה] ראויה לכך? אילימא [אם תאמר] כי מידי [לדבר] שהוא מלפת, כלומר שהוא נותן טעם, בעינן [צריכים אנו] והפת עצמה לא מלפתא [איננה מלפתת, אינה נותנת טעם] — והא [והרי] דייסא נמי לא מלפתא [גם כן אינה מלפתת, אינה נותנת טעם], שהרי כבר אמר ר' זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא [אותם הבבליים הטפשים שאוכלים לחם בלחם], כלומר שנוהגים היו לאכול לחם עם דייסא, משמע שדייסא אינה עדיפה מלחם בענין זה. ובכל זאת אמר רב נחומי בר זכריה משמיה [משמו] של אביי: מערבין בדייסא! אלא כך יש לומר: מידי דלא שכיח [דבר שאינו מצוי] בעינן [צריכים אנו], שיהיה ברור שמניח אותו לצורך העירוב, ופת שכיחא [מצויה], ודייסא לא שכיחא [מצויה].

איכא דאמרי [יש שאומרים] סוגיה זו בגירסה אחרת. אמר אביי: לא שנו שמועיל עירוב תבשילין אלא כשעושהו מתבשיל, אבל פת — לא. ושאלו מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא דמידי דלא שכיח בעינן [אם תאמר שדבר שאינו מצוי צריכים אנו] ופת שכיחא [מצויה], והא [והרי] הדייסא לא שכיחא [מצויה כל כך] ובכל זאת אמר רב נחומי בר זכריה משמיה [משמו] של אביי: אין מערבין עירובי תבשילין בדייסא! אלא כך יש לומר: מידי שמלפת, שהוא נותן טעם בעינן [צריכים אנו], ופת לא מלפתא [מלפתת] והדייסא נמי [גם כן] לא מלפתא [מלפתת]. שאמר ר' זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא [אותם הבבליים הטפשים שאוכלים לחם בלחם], ומדבריו למדים שהדייסה כמו הלחם עצמו איננה מלפתת.

ג שנה ר' חייא: עדשים שנותרו בערב יום טוב בשולי קדרה — סומך עליהן משום ערובי תבשילין. שאף על פי שלא הוכנו לשם כך, מכל מקום בכלל תבשיל הם. והני מילי [ודברים אלו אמורים] דווקא דאית בהו [שיש בהם] בכולם כזית. כיוצא בו אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: שמנונית בשר וכיוצא בו שעל גבי הסכין — גוררו (מגרד אותו) מעל גבי הסכין וסומך עליו משום עירובי תבשילין. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא דאית בהו [כשיש בהם, בכל אותה שמנונית] כזית.

אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גויים לפי שראויים לאכילה במלחם, ובישולם לא עשאם ראויים לאכילה יותר מכפי שהיו ראויים טרם בישולם. אמר רב יוסף: ואם צלאן אפילו גוי — סומך עליהם ישראל משום ערובי תבשילין, שהרי אינם בהם משום בישולי גויים וראויים הם איפוא לאכילה. אולם אי עבדינהו [אם עשה אותם] הגוי כסא דהרסנא [מטוגנים בשמן ובקמח] אסור משום בישולי גויים, שהוא כבר נדון כמאכל חשוב.

ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו שכך הוא הדבר]! ומשיבים: יש בכך חידוש כי מהו דתימא [שתאמר]: