שצריך לבדקן אם אינם מתפוצצים בשעת חימומם, ואם אכן יתפוצצו אלה תוך כדי ליבונם, נמצא שטרח ביום טוב שלא לצורך. ואמרי לה [ויש אומרים]: מפני שצריך לחסמן (להקשות אותם) על ידי חימום יתר בפעם הראשונה ובלא חיסום זה עדיין אינם ראויים למלאכתם, וממילא יש בכך משום יצירת כלי ואסור לעשות כן ביום טוב.

אגב כך מביאים: תנן התם [שנינו במשנה שם]: תרנגולת שדרסה אדם ברגליים או שטרפה (זרקה) על הכותל, או שרצצתה (דרסה אותה) בהמה והיא מפרכסת אבל אינה יכולה לעמוד, אם שהתה מעת לעת בחייה ושחטה — כשרה אם לא נמצא מום אחר הגורם לה להיות טריפה. אמר ר' אלעזר בר ינאי משום ר' אלעזר בן אנטיגנוס: צריכה בדיקה לאחר שחיטה שמא אירע בה מום.

על דבר זה בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: מהו לשחטה ביום טוב? מי מחזקינן רעותא [האם מחזיקים אנו שיש בה פגם] ביום טוב, או לא? כלומר, האם מותר לסמוך על כך שאין בסתם תרנגולת פגם, או שמא זו כיון שטעונה בדיקה ויש בה חשש, אין אנו שוחטים אותה שמא תימצא טריפה ונמצא שעשה מלאכה שלא לצורך.

אמר ליה [לו]: תנינא [הלא למדנו]: אין מלבנין את הרעפים כדי לצלות בהן. והוינן בה: מאי קא עביד [והיינו עוסקים בה, דנין בשאלה: מה הוא עושה בכך]? ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הכא [כאן] ברעפים חדשים עסקינן [עוסקים אנו], ואסרו לעשות כן מפני שעדיין הוא צריך לבדקן ויתכן שבחימומם יתפוצצו ויוכח שאינם ראויים למלאכתם ונמצא שעשה מלאכה שלא לצורך. משמע שאין נכנסים לספק בדבר שעלול להיות בו פגם ביום טוב, וכשם שאסורה ברעפים כך יש לאסור אף בחשש טריפות.

אמר ליה [לו]: אם מכאן אין זו ראיה, אנן [אנחנו] מפני שצריך לחסמן כדי שיהיו נחשבים ככלי גמור מתנינן לה [שונים אנו אותה] ואין לאיסור עשיית כלי ולדבר הטעון בדיקה כלום, ולכן אין לאסור את שחיטתה ביום טוב.

תניא [שנויה ברייתא]: אנשים אחדים שעשו יחד מלאכת בישול אחת בשבת ומתחייבים כולם, כיצד; אחד מביא את האור (האש), ואחד מביא את העצים, ואחד שופת (מניח) את הקדרה על הכיריים, ואחד מביא את המים לקדירה ואחד נותן בתוכו של התבשיל תבלין, ואחד מגיס (בוחש) בקדירה — כולן חייבין משום בישול. ועל כך תוהים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שבה נאמר: אחרון חייב וכולן פטורין! ומתרצים: לא קשיא [קשה]: הא דאייתי אור מעיקרא [כאן, ששנינו שכולם חייבים, מדובר כשהביא אש מתחילה], מפני שכל אחד מהן עשה מעשה של תיקון בבישול זה, אולם הא [זה] ששנינו שרק האחרון חייב, מדובר באופן דאייתי אור [שהביא אש] לבסוף, שכל האחרים לא עסקו קודם כלל בתיקון תבשיל והמלאכה עצמה החלה רק משעת הבאת האש.

ושואלים: בשלמא כולהו קא עבדי [נניח כולם עשו] מעשה שיש בו מלאכת עבודה, ולכן הם שותפים במלאכת האיסור ובחילול השבת, אלא השופת את הקדרה מאי קא עביד [מה עשה] מלאכת איסור בכך? אמר ר' שמעון בן לקיש: הכא [כאן] בקדרה חדשה עסקינן [עוסקים אנו] ומשום אותו איסור שיש בלבון רעפים נגעו בה. שאינו עובר משום בישול האוכל שבקדירה, אלא משום תיקון הקדרה עצמה, כדרך שאסרו בליבון רעפים.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: תנור וכירים חדשים — הרי הן ככל הכלים הנטלין בשבת בחצר ומותר לטלטל אותם, שהרי ראויים הם להניח בהם דברים. אבל אין סכין אותם בשמן, ואין טשין (משפשפים) אותן במטלית, ואין מפיגין אותם בצונן להתיז עליהן נוזלים קרים, כדי שלא יתחממו מדי — שכל אלה יש בהם משום מלאכה של תיקון כלי, ואסור לעשותה ביום טוב. ואם בשביל לאפות בתנור ביום טוב עצמו עושה את כל אלה — הרי זה מותר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מולגין את הראש ואת הרגלים. כלומר: מותר לשפוך מים רותחים על ראשה ורגליה של בהמה כדי להשיר את השערות מעליהם, ומהבהבין (חורכים) אותן באור (באש) לשם כך, אבל אין טופלין (מורחים) אותם בחרסית, ולא באדמה, ולא בסיד לשם הסרת השערות, שיש בכך משום טירחה יתירה, והרי זה נראה כדרך עיבוד. ואין גוזזין אותן את השערות הללו במספרים, שנראה כאילו עושה מלאכת גזיזה ורצונו בצמר עצמו.

וכן אין גוזזין את הירק, כלומר: את ראשי העלים הדבוקים בו בתספורת (במספריים המיוחדים) שלו. אבל מתקנין את הקונדס ואת העכביות שהם צמחים מרים שאינם נאכלים אלא לאחר בישול מרובה, ומכינים אותם לאכילה למרות הטירחה הרבה שבכך. ומסיקין ואופין בפורני (בתנור גדול של נחתום) ומחמין (ומחממים) חמין באנטיכי (מין מיחם גדול) אבל אין אופין בפורני חדשה — שמא תפחת, כי אולי לא היה תנור זה עשוי כראוי ובהדלקת האש בתוכו יישבר ונמצא טורח ביום טוב שלא לצורך.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא כיוצא בו: אין נופחין במפוח ללבות את האש, משום שהוא כדרך מלאכת חול, אבל נופחין באש בשפופרת בדרך שינוי. ואין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו.ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא : אין מפצעין (שוברים) את הקנה כדי לעשות מעין שפוד לצלות עליו מליח, אבל מפצעין את האגוז במטלית שעוטפים סביבו בשעה שמכים עליו ואין חוששין שמא תקרע המטלית על ידי כך, שגם אם נקרעה אין בכך משום מלאכת איסור.

ד משנה ועוד אמר ר' אליעזר להקל: עומד אדם על המוקצה, כגון פירות שמפני טעם כלשהו הקצה אותם קודם משימושו,