"ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלון לאלה שמיא חנטין מלח חמר ומשח כמאמר כהניא די בירושלם להוא מתיהב להם יום ביום די לא שלו" [ומה שהם צריכים, ובני בקר ואילים וטלאים לעלות לאלהי השמים, חיטים, מלח, יין ושמן, כמאמר הכהנים אשר בירושלים שינתן להם יום ביום בלי לשכוח] (עזרא ו, ט). הרי שגילה יראת שמים שנדב נדבה זו למקדש! אמר לו ר' יצחק לרב כהנא: רבי, מטונך [ממשאך], מכתוב זה עצמו שהבאת יש תשובה לדבריך, שהרי מסיים שם: "די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי" [כדי שיהיו מקריבים עולות לאלהי השמים ומתפללים לחיי המלך ובניו] (עזרא ו, י), הרי שהתכוון בכך אף לשם עצמו.

ותוהים: ומאן דעבד הכי [ומי שעושה כך] לאו מעליותא [האם לא מעלה] היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנותן סלע לצדקה ואומר: "סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני", או שאומר שנותנה "בשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא" — הרי זה צדיק גמור. ואם כן, מה הפגם בכך שנדב המלך קרבנות לחייו ולחיי בניו?

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן בישראל, אף שנותן בתנאי הרי זה צדיק גמור, כיון שהדבר ברור שאף אם בסופו של דבר לא יתקבל תנאו, לא יקרא תגר חס ושלום כלפי שמים. כאן שנחשב הדבר שקלקול, מדובר בגוים, והגוי אינו נחשב כצדיק אם מתכוון בנתינתו לשם מטרה כלשהי, שכן אם אין בקשתו מתמלאת הרי הוא מתחרט וקורא תגר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מנלן דאחמיץ [מניין לנו שהחמיץ, שהתקלקל] — דכתיב [שנאמר] בבנין המקדש, שצוה לעשות "נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת ונפקתא מן בית מלכא תתיהב" [נדבכים של אבן שלושה, ונדבך של עץ חדש, וההוצאה מבית המלך תנתן] (עזרא ו, ד), ויש להבין למה ליה [לו] דעבד הכי [שעשה כך] עצים ואבנים יחד? אלא ודאי סבר [חשב]: אי מרדו בי יהודאי [אם ימרדו בי היהודים] — איקלייה בנורא [אשרוף אותו, את בנין בית המקדש באש], שאם יהיו העצים חלק מן הבנין ייקל למוטטו בשריפה.

ותוהים: אטו [האם] שלמה המלך כשבנה את בית המקדש הראשון לא עבד הכי [עשה כך]? והכתיב [והרי נאמר]: "ויבן את החצר הפנימית שלשה טורי גזית וטור כרתת ארזים" (מלכים א' ו, לו)! ומשיבים: שלמה עבד [עשה, בנה] את העצים מלמעלה שאף בשריפתם עדיין ישאר מסד האבן, ואיהו עבד [והוא, דריוש עשה] אותם מלמטה, שבשריפתם יתמוטט כל הבנין. ועוד: שלמה שקעיה בבנינא [שיקע אותם, את העצים, בתוך הבנין], ובכך מנע מגע אש אפשרית בעצים, ואילו איהו [הוא דריוש], לא שקעיה בבנינא [שיקע אותם בתוך הבנין]. וכן: שלמה סדייה בסידא [סייד אותם את העצים בסיד], דבר העשוי לעכב את הבעירה, ואילו איהו [הוא], דריוש לא סדייה בסידא [סד אותם בסיד].

אמר רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק: מנלן [מנין לנו] דאחמיץ [שהחמיץ] דריוש — מהכא [מכאן], שנאמר: "ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו עד מתי יהיה מהלכך ומתי תשוב ויטב לפני המלך וישלחני ואתנה לו זמן "(נחמיה ב, ו). ומבארים: מאי [מהו] "שגל" זה האמור בכתוב? אמר רבה בר לימא משמיה [משמו] של רב: כלבתא [כלבה] היתה זו שישבה לידו, שהיה מייחד אותה לו למשכב.

ומקשים: אלא מעתה, הא דכתיב [זה שנאמר]: בבלשאצר: "ועל מרא שמיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך ואנת ורברבנך שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון" [ועל אדון השמים התנשאת ואת כלי ביתו הביאו לפניך ואתה וגדוליך ושגלותיך ופילגשיך יין שותים בהם] (דניאל ה, כג), ואי [ואם] "שגל" זה האמור בכתוב כלבתא [כלבה] היא, וכי כלבתא [כלבה] בת משתיא חמרא [שתיית יין] היא? ומתרצים: הא לא קשיא [דבר זה אינו קשה], שיתכן להעמיד את הדבר במקרה מסויים; דמלפא לה ושתייא [שמלמדים אותה והיא שותה].

ומקשים: אלא מעתה מה דכתיב [שנאמר]: "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר" (תהלים מה, י) ואי [ואם] שגל כלבתא [כלבה] היא, מאי קא [מה אם כן] מבשר להו [להם] הנביא לישראל שיהיו לימינם כלבות?! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], בשכר שחביבה תורה לישראל כשם שחביבה שגל לגוים — זכיתם לכתם אופיר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם פירוש "שגל" האמור בכל שאר הכתובים — מלכתא [מלכה] היא, ואולם רבה בר לימא, גמרא גמיר לה [במסורת היה למוד] דבר זה, ש"שגל" האמורה בכתוב זה היתה כלבה, ואמאי קרי [ומדוע קרא] לה "שגל" — שהיתה חביבה עליו כלבה זו כשגל (כמלכה). אי נמי [או גם כן] יש לומר בביאור הענין שהושיבה לידו במקום שגל.

איבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מנלן דאחמיץ [מניין לנו שהתקלקל] — מהכא [מכאן] שנאמר: "עד כסף ככרין מאה ועד חנטין כורין מאה ועד חמר בתין מאה ועד בתין משח מאה ומלח די לא כתב" [עד כסף מאה ככרות ועד חיטים מאה כורים ויין מאה בת (סאה), מאה בת שמן, ומלח שלא נכתב] (עזרא ז, כב), וממשמעות הפסוק למדים אנו כי מעיקרא [מתחילה] נתן בלא קיצותא [קיצבה] והשתא בקיצותא [ועכשיו בקיצבה].

ודוחים: ודילמא מעיקרא [ושמא מתחילה] לא הוה קים ליה בקיצותא [היה ברור לו בקיצבה] שלא ידע מה צורך המקדש בכל יום, ואחר כך כשנודעו לו השיעורים המדוייקים, קבע בהתאם לכך כמות מסויימת. אלא, מחוורתא כדשניין מעיקרא [מחוור, ברור כפי שתירצנו, הסברנו מתחילה].

א שנינו במשנה כי ראש השנה לרגלים הוא באחד בניסן. ושואלים: ראש השנה לרגלים, באחד בניסן הוא? והלא בחמשה עשר בניסן הוא, שהרי אז מתחיל הרגל, חג הפסח! אמר רב חסדא, הכוונה היא: רגל שבו, שבחודש זה, הוא ראש השנה לרגלים.

ולגוף הדבר, מה הוא עניינו של ראש השנה לרגלים — נפקא מינה [יוצא מזה] להלכה לענין נודר, למיקם עליה [לעמוד לעבור עליו] בעבירה של "בל תאחר" וכשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא] : אחד הנודר קרבן למקדש, ואחד המקדיש דבר למקדש. ואחד המעריך ערך לקודש, כיון שעברו עליו שלשה רגלים מאותו יום ולא שילם את נדרו — עובר ב"בל תאחר".

ר' שמעון אומר: לא שלושה רגלים סתם, אלא שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחילה, שלעולם יש להתחיל לענין זה מחג הפסח. וכן היה ר' שמעון בן יוחי אומר: רגלים שעדיין יכול לאחר מבלי שיעבור על "בל תאחר" ולהביא בהם את הקרבנות שנדר, פעמים שלשה הם, פעמים ארבעה, פעמים חמשה. כיצד? אם נדר נדר לפני הפסח — הרי שלשה רגלים הם שיכול לאחר עד חג הסוכות. נדר לפני עצרת — הרי הם חמישה רגלים, שאין מתחילים למנות לו אלא מפסח הבא. ואם נדר לפני החג (סוכות) — ארבעה רגלים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: חייבי הדמין, כלומר, מי שנדר שדמיו (מחירו, ערכו) או דמי אחר יהיו הקדש, או ערכין, או חרמין (סוג של הקדש) שנדב למקדש, או ההקדשות, וכן קרבנות חטאות, או אשמות, או עולות, או שלמים, וכן נדרים של צדקות, או מעשרות דגן, וכן קרבנות בכור, או מעשר בהמה, או קרבן פסח,