סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

פירוש שטיינזלץ

כי דבר זה בן עזאי נפקא [יוצא הדבר], דתניא כן שנינו בברייתא], בן עזאי אומר: נאמר, "לא ירצה המקריב אתו" (ויקרא ז, יח),

מה תלמוד לומר, מה למדים אנו מן ההדגשה "אותו"? לפי שנאמר: "כי תידור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלוקיך מעימך והיה בך חטא" (דברים כג, כב), ומכתוב זה שומע אני כי אף המאחר להביא את נדרו יהא ב"בל ירצה", תלמוד לומר: "אותו" להדגיש: אותו קרבן פיגול שהקריבו שלא בזמנו הוא ב"לא ירצה", ואולם אין המאחר נדרו עובר ב"לא ירצה",

אלא, יש לדחות מה שאמרנו ולפרש את הכתוב כך: ההדגשה בכתוב "והיה בך חטא" באה ללמד: בך חטאולא באשתך חטא. וצריך הדבר להיאמר, שלא ייחשב הדבר כאיחור גם לבני ביתו.

כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ואמר ר' יוחנן, ואי תימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אלעזר: אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון שהבטיח ואין לו לשלם, שנאמר לענין המחייב עצמו בממון של ערבות: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" (משלי כב, כז), ונתפרש כרמז למות אשתו, ואם כן אימא בהאי עון [אמור שבעון זה] של "בל תאחר" נמי [גם כן] אשתו מתה, שאף זה כמי שאינו רוצה לפרוע התחייבותו, לכך קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שאין הדבר כן, ועבירה זו נחשבת רק לו לבדו.

א על הכתוב "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוהיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד), תנו רבנן [שנו חכמים]: "מוצא שפתיך"זו מצות עשה, "תשמר"זו מצות לא תעשה, שלשון שמירה היא אזהרה מעבירה, "ועשית" — הרי זו אזהרה לבית דין שיעשוך (שיגרמו לך שתעשה) שיכריחוך לכך, "כאשר נדרת"זה נדר, "לה' אלהיך"אלו חטאות ואשמות עולות (ראיה) ושלמים (שלמי חגיגה) לקיים דבריו, שהם שאר קרבנות שקיימת חובה עליו להביאם, "נדבה"כמשמעו, "אשר דברת"אלו קדשי בדק הבית, שאומר דברו ונודר, "בפיך"זו צדקה, שמחייב את עצמו כשמבטיח בפיו.

ומעתה באים לביאור פרטי הדברים, אמר מר [החכם]: "מוצא שפתיך"זו מצות עשה. ושואלים: למה לי לשם מה נאמר, והלא מ"ובאת שמה... והבאתם שמה" (דברים יב, ה-ו) נפקא [יוצא הדבר] שזו מצות עשה! וכן "תשמר" ששנינו כי זו מצות לא תעשה, למה לי? הלא ממה שנאמר "לא תאחר לשלמו" נפקא [יוצא נלמד הדבר]!

וכן "ועשית" ששנינו כי זו אזהרה לבית דין שיעשוך. למה לי? הלא מ"יקריב אתו" (ויקרא א, ג) נפקא [יוצא הדבר] דתניא כן שנינו בברייתא]: כתוב זה שנאמר "יקריב אתו" (ויקרא א, ג), מלמד שכופין אותו להקריב את קרבנו. יכול שיהא מקריבו אפילו בעל כרחו לגמרי — תלמוד לומר: "לרצנו" (ויקרא א, ג), הא כיצד עושים? בית דין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכיון שכל ההלכות הללו כבר ידועות ממקור אחר מה טעם לחזרה זו?

ומשיבים: יש צורך בדבר כי מדובר במקרים שונים. חד [במקום אחד] מדובר באופן שאמר ונדר קרבן, ואולם לא אפריש [הפריש אותו] ולא ייחד בעל חיים מסויים לנדרו, וחד במקום אחד] מדובר כאשר אפריש [הפריש] את הקרבן, ואולם לא אקריב [הקריב אותו].

וצריכא [וצריך] שייאמרו שניהם, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק במקרה שאמר ולא אפריש [הפריש] כלל, היינו אומרים שנענש משום שלא קיימיה לדיבוריה [קיים את דיבורו], אבל אם אפריש [הפריש] ולא אקריב [הקריב] אימא [אמור]: כל היכא דאיתיה [כל מקום שהוא נמצא]בי גזא דרחמנא איתיה [בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא, הוא נמצא] שהרי הארץ ומלואה לה', ולכן אינו עובר אם מאחר את הבאתו למקדש, על כן צריכא [צריך] ללמדנו שגם במקרה זה עובר.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] אפריש [הפריש] ולא אקריב [הקריב], הייתי אומר שעובר משום שיש כבר קרבן בעין דקא משהי ליה גביה [שמשהה אותו אצלו], אבל אם אמר נדר ולא אפריש [הפריש], אימא [אמור] כי דיבורא [דיבור] בלבד לא כלום הוא, כל עוד לא היתה הפרשה במעשה, ולכן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

ומקשים: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] שמדובר באופן שאמר בלבד ולא אפריש [הפריש]? והא [והרי] נדבה כבר כתיבא [כתובה], שהלא היא נלמדת בגזירה שווה, ותנן [ושנינו במשנה]: אי זהו נדרהאומר: הרי עלי עולה, שחייב את עצמו להביא קרבן. ואי זו היא נדבההאומר: הרי זו, בהמה מסויימת, תהא לעולה.

ומה בין נדר לנדבה לענין הלכה? בנדר, אם מת או נגנב — בעל החיים שנדר חייב באחריותו וצריך להביא אחר במקומו, שהרי היתה על הנודר התחייבות אישית להביא. ואילו בנדבה, אם מתה או נגנבה הבהמה — אינו חייב באחריותה. ואם כן, נדבה היא קרבן שאדם הפרישו כבר!

אמר רבא: משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות לנדר כעין נדבה, כגון באופן שאמר: הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותה ובאופן כזה אינה אלא נדבה.

שנינו בברייתא "בפיך"זו צדקה. אמר רבא: וצדקה, אם מאחר בנתינתה לאחר שנדרה — מחייב עלה לאלתר [מתחייב עליה מיד]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דהא קיימי [שהרי כרגיל עומדים, מצויים] עניים מיד בשעת הנדר, ויש אפשרות לתת להם מיד, שלא כקרבן שאינו יכול להקריבו אלא בבית המקדש.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] דין זה! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] סברה הפוכה; כיון דבעניינא [שבענין] הקרבנות כתיבא [כתובה הצדקה], ושמא עד דעברי עלה [שיעברו עליה] שלשה רגלים כקרבנות לא יעבור ב"בבל תאחר", על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבא שאינו כן, כי התם היא דתלינהו רחמנא [שם בקרבנות, הוא שתלתה אותם התורה] ברגלים, אבל הכא [כאן] בצדקה לא, וטעם הדבר, דהא שכיחי [שהרי מצויים] עניים.

ב אמר רבא: אף על פי שלרוב הדעות בנדרים אינו עובר על "בל תאחר" אלא לאחר שלושה רגלים, מכל מקום, כיון שעבר עליו רגל אחד שלא הביא נדריו — מיד עובר בעשה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: העיד ר' יהושע ור' פפייס על ולד שנולד לבהמת שלמים, בין אם הקדישה לפני שנתעברה ובין אם הקדישה לאחר מכן, שיקרב אף הוא שלמים. אמר ר' פפייס: אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה של אותה פרה כקרבן שלמים בחג (סוכות). ונברר את פרטי אותו מעשה.

בשלמא [נניח] בפסח עצמו לא אקרבוה [הקריבוהו] את הולד, אימור [אמור] שמא מחוסר זמן הוה [היה] שעוד לא הגיע ליום השמיני לחייו, ואסור להקריב בהמה לפני כן. אלא ולדה בעצרת (חג השבועות) היכי משהי לה [איך משהים אותו] ולא מקריבים אותו מיד בחג הסמוך לפסח? והלא לדברי רבא עברי עליה [עוברים עליו, על איחורו] בעשה מיד בחלוף החג הראשון!

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: כגון

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר