אמרי האי [יאמרו האנשים, כי זה] חודש חסר הוא והאי דלא עביד [וזה שלא עשו] מאתמול בליל שבת, משום שלא אפשר בשל קדושת השבת. או דלמא [שמא] חודש מלא הוא ובזמנו עשו אותו. ולכן תיקנו שאין משיאין משואות אלא בחודש חסר, וחודש שלא הדליקו בו משואות — הבינו מעצמם שהוא מלא.

ושואלים: וליעביד [ושיעשו, ידליקו] משואות בין על חודש מלא ובין על חודש חסר, אולם וכי מקלע [וכאשר יזדמן] ראש חדש להיות בערב שבת שאז צריכים להדליק בליל שבת אז לא ליעביד [יעשו, ידליקו] כלל. וכיון דלא עבדינן [שאין עושים אנו] במוצאי שבת בחודש זה ועבדינן [ועושים, מדליקים אנו] בכל זאת בחודש מלא — ממילא מידע ידעי [ידעו] שחודש חסר הוא חודש זה, ואז אפשר יהיה להדליק משואות בכל שאר החודשים חוץ ממקרה יוצא דופן זה!

ומשיבים: אפילו הכי [כך] אתו למיטעי [יבואו לטעות], כי אמרי [אומרים הם]: האי [חודש זה] מלא הוא והאי דלא עבדי [וזה שלא עשו, הדליקו] בו משואות — איתנוסי הוא דאיתנוסי [משום שנאנסו], שאירע להם שנשתכרו בסעודת השבת, ולכן לא יהיה סימן מובהק בדבר.

ומקשים: וליעביד [ושיעשו, ידליקו] משואות על חודש מלא ולא ליעביד [יעשו כן] על חודש חסר כלל, ויועיל הסימן גם במקרה זה! ומשיבים, אמר אביי: משום בטול מלאכה לעם שני ימים, שהרי אם עושים על החסר יודעים הכל שמאותו לילה שבו השיאו משואות כבר התחיל החודש הבא, ואין זה עוד ראש חודש. אבל אם היו מדליקים משואות רק על החודש המלא — היו צריכים ביום השלושים לחודש הקודם לעשותו מספק ראש חודש וגם ביום שבא אחריו. וכיון שבכמה דברים נהגו העם להבטל מכמה מלאכות בראש חודש, ייגרם ביטול מלאכה יום נוסף שלא לצורך, ומשום כך תיקנו את הסימן בחודש חסר דווקא.

א שנינו במשנה: כיצד היו משיאין משואות — מביאין כלונסות של ארז ודברים נוספים הבוערים יפה וקשרום כאחד והדליקו בהם אש. אמר רב יהודה, ארבעה מיני ארזים הם: ארז, קתרום, עץ שמן, וברוש. המלה קתרום לא היתה ידועה ולכן אמר רב: זהו העץ הקרוי אדרא. דבי [בבית מדרשו] של ר' שילא אמרי [אמרו]: זה העץ הקרוי מבליגא, ואמרי לה [ויש אומרים] שזהו העץ הקרוי גולמיש.

ומעירים כי שיטת רב יהודה פליגא [חלוקה] על שיטת רבה בר רב הונא, שאמר רבה בר רב הונא: אמרי בי [אומרים בבית מדרשו] של רב: עשרה מיני ארזים הם, שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו" (ישעיה מא, יט), ולדעתו כל אלה כולם הם מיני ארז. ומזהים אותם: ארז הוא קרוי בארמית ארזא, שטה היא זו הקרויה תורניתא, הדס הוא אסא, עץ שמן הוא אפרסמא, ברוש הוא הקרוי בארמית ברתא, תדהר הוא העץ הקרוי בארמית שאגא, תאשור הוא הקרוי בארמית שוריבנא.

ותוהים: גם אם מונים אותם את כולם, הלא הני [אלה] שבעה בלבד הוו [הם], ולא עשרה! כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: הוסיפו עליהם עוד שלושה מינים הקרויים אף הם ארז: אלונים, אלמונים, אלמוגים. ומזהים אותם: אלונים הם הקרויים בוטמי, אלמונים קרויים בלוטי, אלמוגין הם כסיתא [אלמוגים]. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי אלה השלושה שהוסיפו עליהם, הם: ארונים, ערמונים, אלמוגין. ומזהים אותם: ארונים הם הקרויים בארמית ערי, ערמונים הם דולבי, אלמוגין הם כסיתא.

אגב הזכרת האלמוגים (כסיתא) מספרים בענין זה: נאמר, "וצי אדיר לא יעברנו" (ישעיה לג, כא), שאף צי אדיר לא יוכל לעבור את הנחל העתיד לצאת מבית המקדש. ומהו אותו "צי אדיר"? אמר רב: זו בורני [אניה] גדולה.

ומסבירים: היכי עבדו [כיצד עושים] בעלי האניות הללו שהיו עשויות לשליית אלמוגים מקרקעית הים, כדי להוציא את האלמוגים? מייתי שית אלפי גברי בתריסר ירחי שתא [מביאים ששת אלפים אנשים שיעבדו בשנים עשר חודשי השנה] ואמרי לה תריסר אלפי גברי בשיתא ירחי שתא [ויש אומרים שהיו מביאים שנים עשר אלפים איש שיעבדו בשישה חודשי השנה] וטעני לה חלא עד דשכנא [וטוענים עליה על אניה זו חול עד שהיא יורדת, שוקעת] בתוך המים עד סמוך למקום המצאם ונחית בר אמוראי [ויורד אמודאי] וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא [וקושר חבלי פשתן באלמוגים] וקטר להו בספינתא [וקושר אותם, את החבלים, בספינה] ונטל חלא ושדו לבראי [ולוקחים את החול וזורקים החוצה] ומכיון שמוציאים החול האניה שוב צפה ועולה, וכמה דמדליא, עקרא ומתיא [וכמה שהיא עולה, היא עוקרת ומביאה] מעצי האלמוגים.

ומעירים: ואלמוגים אלה יקרים כל כך עד שבעליהם מחליף אותם לפי משקל על חד תרין בכספא [אחד על שנים בכסף]. ומעירים: תלת פרוותא הויין [שלושה נמלים יש] באותם מקומות תרתי בי רומאי וחדא דבי פרסאי [שנים שייכים לבית למחוז הרומאי ואחד לבית למחוז הפרסי], דבי רומאי מסקן כסיתא [של בית הרומאים מעלים אלמוגים] דבי פרסאי מסקן מרגנייתא [של בית הפרסיים מעלים מרגליות], ומקרייא [וקוראים להם] לנמלי הפרסיים: פרוותא דמשמהיג [נמלי המלוכה].

ב כיון שהבאנו קודם אותו פסוק, אמר ר' יוחנן: כל שיטה ושיטה שנטלו גוים מירושלים, עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה. שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו" (ישעיה מא, יט), ואין מדבר אלא כינוי לירושלים, שנאמר: "ציון מדבר היתה" (ישעיה סד, ט).

ואמר ר' יוחנן: כל הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים, דומה להדס במדבר. שהרי אף שהדס יש לו ריח ערב, אין מי שיכול להנות ממנו. איכא דאמרי [יש שאומרים] שמועה זו באופן אחר, לחיוב: כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים אחרים — דומה להדס במדבר שהוא חביב, שכאשר מוצאים הדס במדבר השמם בודאי נהנים מריחו.

ואמר ר' יוחנן: אוי להם לגוים שאין להם תקנה על חטאותיהם כנגד ישראל, שנאמר: "תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל" (ישעיה ס, יז), ואם כן, לכל דבר יש תקנה, להחזיר כיוצא בו או יותר ממנו. אולם תחת ר' עקיבא וחביריו שהרגום הגוים מאי מביאין [מה הם יכולים להביא] כתרומה וכפרה? ועליהם הוא אומר "ונקיתי דמם לא נקיתי" (יואל ד, כא).

ג שנינו במשנה: מאין היו משיאין משואות — מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בלתין ומבית בלתין והלאה שוב לא היו משיאים משואות. ושואלים: מאי [מה הוא] המקום הקרוי "בית בלתין"? אמר רב: