בברייתו של עולם הוא עוסק, שאז היה כל העולם מוצף במים והקדוש ברוך הוא כנסם למקום אחד שהוא התהומות.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ארץ ישראל נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף, שנאמר: "עד לא עשה ארץ וחוצות" (משלי ח, כו), תחילה ארץ ישראל ואחר כך חוצה לארץ ("חוצות"). ארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכל העולם כולו אינו משקה אלא על ידי שליח, שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות" (איוב ה, י).

ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם כולו מתמצית, כלומר, משאריות הגשמים הנשארים בעננים, שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ", ואחר כך "ושולח מים", כלומר, מה שנשאר מהם "על פני חוצות". ארץ ישראל שותה תחילה, וכל העולם כולו לבסוף, שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות". משל לכל אלה לאדם שמגבל את הגבינה, כאשר היא מתגבשת בחלב החמוץ, נוטל הוא את האוכל ומניח את הפסולת.

שנינו שאמר מר [החכם, ר' אליעזר]: ממתקין הן מי האוקיינוס בעבים, ושואלים: מנליה [מניין לו] דבר זה? ומשיבים: שאמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: כתיב [נאמר]: "חשכת מים עבי שחקים" (תהלים יח, יב), וכתיב [ונאמר] אותו פסוק עצמו בנוסח אחר: "חשרת מים עבי שחקים" (שמואל ב' כב, יב), ואם נצרף את שתי הנוסחות

שקול [קח] את האות כף שבנוסח אחד ושדי [והטל] אותה, צרף אותה עם האות ריש שבפסוק השני וקרי ביה [וקרא בו] "חכשרת" כלומר: הכשרת מים היא בעבי שחקים.

ושואלים: ור' יהושע, בהני קראי מאי דריש בהו [בכתובים אלה מה דורש הוא בהם]? סבר לה כי הא [סובר הוא כמו זו] שאמרו, דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל]: כאשר נהור ענני [בהירים העננים] — זעירין מוהי [מעטים המים שבהם]. וכאשר חשוך ענני [חשוכים העננים] — סגיין מוהי [מרובים מימיהם]. וכך הוא מפרש: כשיש "חשכת מים" בעננים — יש גם חשרת (זרם) מים בגשמים היוצאים מהם.

ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת זו] דתניא [ששנינו בברייתא]: מים העליונים, במאמר הם תלוים. שאינם עומדים במקום מסויים אלא תלויים בחלל, במאמרו של הקדוש ברוך הוא, ופירותיהן של מים אלה הם מי גשמים, שנאמר: "משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ" (תהלים קד, יג)? כמאן — [כשיטת מי] כשיטת ר' יהושע. ור' אליעזר: מה הוא אומר על כך — הפסוק ההוא, במעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא דכתיב [שנאמר], ואינו מתכוון למים של מעלה.

באותו נושא של עיקר ותמצית אמר ר' יהושע בן לוי: כל העולם כולו מתמצית גן עדן הוא שותה, שנאמר: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב, י). תנא [שנה] החכם: מתמצית בית כור שותה תרקב. כלומר, מן המים המתמצים ושותתים מן הכלי שבו השקו שטח גדול כבית כור (שלושים סאה), ניתן להשקות שטח קטן שהוא בית תרקב (חצי סאה) ומכאן אפשר להבין שגן עדן היא פי ששים מן העולם.

כיוצא בו תנו רבנן [שנו חכמים]: ארץ מצרים הויא [היא] ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, והוא אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים בעולם כולו, ועולם — אחד מששים בגן, וגן — אחד מששים לעדן, ועדן אחד מששים לגיהנם, נמצא שכל העולם כולו ככיסוי קדרה לגיהנם שהרי העולם, ובכללו גן ועדן, הוא רק כאחד מששים לו. ויש אומרים: גיהנם אין לה שיעור כלל, ויש אומרים: עדן אין לה שיעור.

אמר ר' אושעיא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] על בבל: "שכנת על מים רבים רבת אוצרת" (ירמיהו נא, יג), מי גרם לבבל שיהו אוצרותיה מלאות בר — הוי אומר מפני ששוכנת על מים רבים של נהרות, ולכן אפשר להשקות את אדמתה בקלות. כיוצא בו אמר רב: עתירה [עשירה] בבל דחצדא בלא מיטרא [שהיא קוצרת בלי מטר], שהרי אפשר לגדל בה יבול בלא מי גשמים. אמר אביי: נקיטינן, טובעני ולא יובשני [מוחזק בידינו שבבל היא טובענית ואיננה יבשה] ולכן ראויה היא לגידול תבואה בכל עת.

א משנה בשלשה במרחשון שואלין (מבקשים) את הגשמים בברכת השנים, שמבקשים "ותן טל ומטר". רבן גמליאל אומר: בשבעה בו מתחילים לבקש, שהם חמשה עשר יום אחר החג (סוכות). וקבעו הפסק זמן זה, בין חג הסוכות ליום התחלת שאילת הגשמים, כדי שיגיע אחרון שבישראל שעלה לרגל בחג הסוכות לנהר פרת, בלא שהגשם יפריע לו בחזרתו לביתו.

ב גמרא אמר ר' אלעזר: הלכה כשיטת רבן גמליאל, שיש להתחיל בשאלת גשמים בשבעה במרחשון. תניא [שנויה ברייתא], חנניה אומר: ובגולה אין מתחילים לשאול את הגשמים מוקדם כל כך, אלא עד ששים בתקופה, שמתחילים לשאול שישים יום לאחר תקופת תשרי (יום שויון היום והלילה בסתיו). אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כשיטת חנניה.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא בעו מיניה [והרי שאלו ממנו] משמואל: מאימת מדכרינן [ממתי מזכירים אנו] "ותן טל ומטר"? אמר להו [להם]: מכי מעיילי ציבי לבי טבות רישבא [מאותו זמן שבו מתחילים להכניס את העצים לבית טבות הצייד], משמע שיש שיעור אחר! ודוחים: דילמא אידי ואידי חד שיעורא [שמא זה וזה שיעור אחד] הוא, ורק נתן סימן ליום התקופה.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: יום ששים עצמו האם דינו כלפני ששים, או כלאחר ששים? תא שמע [בוא ושמע] שנחלקו בכך; רב אמר: יום ששים כלאחר ששים, ושמואל אמר: יום ששים כלפני ששים.

אמר ר' נחמן בר יצחק: וסימנך כדי שתזכור את שיטות החולקים עלאי בעו מיא, תתאי לא בעו מיא [העליונים צריכים מים, התחתונים אינם צריכים מים], שהרי המים זורמים למטה, והגרים במקום נמוך מקבלים מים מלמעלה ואינם זקוקים להם כל כך. ואף כאן סימן הוא, כי שמואל שהיה בבלי, ובבל מקום נמוך היא ואינה זקוקה כל כך לגשמים, ולכן שמואל אכן מאחר את זמן השאלה. ואילו רב שלמד בארץ ישראל, הגבוהה וזקוקה לגשמים, אמר שצריך להקדים אותה. אמר רב פפא: הלכתא [וההלכה היא]: יום ששים כלאחר ששים, כשיטת רב, שמתחילים לשאול מיום שישים.

ג משנה הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו עדיין גשמים — התחילו היחידים (אבל לא הציבור) מתענין שלש תעניות על הגשם. וכיצד דרכן של תעניות אלה? אוכלין ושותין משחשיכה, שהצום מתחיל רק בבוקר, ומותר לאכול בלילה, ומותרין גם ביום הצום עצמו במלאכה וברחיצה ובסיכה בשמן ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו עדיין גשמים — בית דין גוזרין שלש תעניות על הצבור כולו, אלא שאף הן תעניות קלות: אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.

ד גמרא שואלים: מאן [מי הם] "יחידים" אלה שנזכרו? אמר רב הונא: רבנן [חכמים] שהם הקרויים יחידים, שהם המיוחדים שבציבור. ואמר רב הונא: יחידים מתענין שלש תעניות. וסידרן של תעניות אלה הוא: ביום שני וביום חמישי וביום שני שבשבוע שאחר מכן.

ושואלים: מאי קמשמע לן [מה השמיע לנו] רב הונא בדבריו? הלא תנינא [שנינו כבר]: אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה בחמישי שלא להפקיע את השערים, כי ביום השישי של אחר התענית יבואו רבים לקנות הרבה בבת אחת, גם מפני התענית וגם לצורך השבת, ועלולים החנוונים לנצל את הדוחק כדי להעלות את המחירים. אלא שלש תעניות הראשונות קובעים אותן בימים שני וחמישי ושני. ואם כן מפורש הדבר, ואין צורך בדברי רב הונא!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בצבור מפני חשש הפקעת המחירים, אבל יחידים — לא, ויכולים להתחיל תעניותיהם גם ביום חמישי, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שגם היחידים מתחילים בשני. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשהתחילו היחידים להתענות, הרי הם מתענין שני וחמישי ושני. ומפסיקין את התענית, אם נזדמן שיום אחד מימי התענית חל בראשי חדשים