ועכשיו ירדו גשמים?! נכנס לבית המרחץ בשמחה על סכום הכסף הגדול שהוא עומד לקבל. עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ, נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב. נתעטף בטליתו, ועמד בתפלה.

אמר לפניו: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שיהו מים מצויין לעולי רגלים. מיד נתקשרו שמים בעבים (עננים), וירדו גשמים כה רבים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו.

עד שיצא אדון מבית המרחץ, נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. וכשפגעו (פגשו) זה בזה, אמר לו נקדימון: תן לי דמי מים יותר (יתרים) שיש לי בידך! אמר לו אותו אדון: יודע אני שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו שירדו גשמים אלה עכשיו אלא בשבילך, אלא עדיין יש לי פתחון פה (נימוק, טענה) עליך, שאוציא בשל טענה זו ממך את מעותיי, שהרי לא פרעת לי חובך ביום שנקבע לפרעון, שכן כבר שקעה חמה, וגשמים שירדו — לאחר מכן ירדו ולכך ברשותי ירדו.

חזר ונכנס נקדימון לבית המקדש, ונתעטף בטליתו ועמד בתפלה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! הודע (הראה) שיש לך אהובים בעולמך! מיד נתפזרו העבים (עננים) וזרחה החמה. באותה שעה אמר לו האדון: אילו לא נקדרה (נקבה ויצאה) החמה מבין העננים היה לי פתחון פה עליך שבגללו אוציא ממך מעותיי. תנא [שנה החכם]: לא נקדימון שמו האמיתי, אלא בוני שמו, ולמה נקרא שמו נקדימון — מפני שנקדרה חמה בעבורו.

ומוסיפים, תנו רבנן: שלשה נקדמה להם חמה בעבורן, שזרחה להם השמש שלא בזמנה, והם: משה, ויהושע, ונקדימון בן גוריון. ושואלים: בשלמא [נניח] נקדימון בן גוריון — גמרא [מסורת] היא בידינו, כמסופר. יהושע נמי [גם כן] קרא [כתוב] הוא, דכתיב [שנאמר]: "וידם השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו" (יהושע י, יג). אלא משה מנלן [מנין לנו] שזרחה חמה עבורו שלא כדרכה?

אמר ר' אלעזר: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה, מן המילים "אחל" "אחל", כתיב הכא [נאמר כאן] למשה: "היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים" (דברים ב, כה), וכתיב התם [ונאמר שם] ביהושע: "היום הזה אחל גדלך בעיני כל ישראל אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (יהושע ג, ז), ללמדנו שכל הניסים שאירעו ליהושע אירעו גם למשה.

ר' שמואל בר נחמני אמר: אתיא [בא נלמד] הדבר מגזירה שווה "תת" "תת", כתיב הכא [נאמר כאן] במשה: "אחל תת פחדך" (דברים ב, כה), וכתיב התם [ונאמר שם]: "אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמרי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע י, יב).

ר' יוחנן אמר: אתיא מגופיה דקרא [בא, נלמד הדבר מגופו של הכתוב], שנאמר במשה: "אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך", אימתי רגזו וחלו מפניך כל העמים בכל העולם ("תחת כל השמים") — בשעה שנקדמה לו חמה למשה.

א שנינו במשנה בענין וכן עיר אחת שלא ירדו עליה גשמים אף שירדו במקומות אחרים, והובא הכתוב "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר" (עמוס ד, ז). אמר רב יהודה אמר רב: ושתיהן לקללה, שאף ירידת הגשמים בעיר אחת — לקללה נאמרה, שמדובר בשטפונות משחיתים.

מאחר שהביאו מאמר של רב יהודה אמר רב, לפיו יש להבין הכתוב באופן הנראה היפך המשמעות הפשוטה, מביאים מה שאמר כעין זה על הכתוב "היתה ירושלים לנדה ביניהם" (איכה א, יז) אמר רב יהודה אמר רב: פסוק זה אף שמשמעותו הפשוטה היא לקללה, בעצם הוא לברכה, לפי שמדמה את ירושלים כנדה, ופירושו: מה נדה יש לה בסופו של דבר היתר לאחר שנגמרים ימי הטומאה ונטהרת, אף ירושלים יש לה תקנה מחורבנה.

וכן על הכתוב "היתה כאלמנה" (איכה א, א) אמר רב יהודה: דימוי זה הוא לברכה, ומדייק בלשון: אינה אלא כאלמנה (כמו אלמנה) ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ובאין בעלה עמה הריהי כאלמנה, אבל ודעתו לחזור עליה.

וכן פירוש הכתוב: "וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים" (מלאכי ב, ט), אמר רב יהודה: גם זה לברכה, דלא מוקמי מינן [שאין מעמידים, ממנים מאתנו] לא רישי נהרי [ראשי נהרות] ולא גזיריפטי [שוטרים], ואף שבעיקרו הוא משום שהם מבזים אותנו, מכל מקום ברכה היא לנו, שאנו נפטרים מתפקידים קשים ובלתי נעימים אלה.

נאמר בנבואת אחיה, שקילל את ישראל ואמר: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א', יד, טו), אמר רב יהודה אמר רב: דבר זה הוא באמת לברכה. וכפי שאמר זאת בהרחבת ביאור ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" (משלי כז, ו) — טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע.

אחיה השילוני קללן בקנה, בכך שאמר להם לישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים ", אבל קללה זו היא באמת ברכה — מה קנה זה עומד במקום מים, וגזעו מחליף שאם נחתך הוא צומח מחדש ושרשיו מרובין ביחס לגודלו, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו — אין מזיזות אותו ממקומו, שאיננו נעקר על ידן, אלא הולך (מתנענע, נד) ובא עמהן, דממו הרוחות — עמד הקנה שוב במקומו, כך יהיו ישראל, שלאחר הצרות הבאות עליהם הרי הם חוזרים למקומם בהשקט ובטח.

אבל בלעם הרשע שבירך את ישראל בירכן בארז, שנאמר: "כארזים עלי מים" (במדבר כד, ו), מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, ואין שרשיו מרובין. אמנם אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו — אין מזיזות אותו ממקומו, אבל כיון שנשבה בו רוח דרומית — עוקרתו והופכתו על פניו. ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס (עט) לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים, ואם כן בסופו של דבר הקללה בקנה עדיפה מן הברכה בארז.

ב ועוד בשבחו של הקנה, תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם יהא אדם רך כקנה כלפי הבריות ואל יהא קשה כארז. מעשה שבא ר' אלעזר בן ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר בשובו אל עירו ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה (גדולה, גאה) עליו מפני שלמד תורה הרבה באותו פרק זמן ששהה בבית רבו,