דאית לה רווחא [שיש לו רווח], שהרי יכול לקרוא בפרשה סמוכה, מה שאין כן במעמדות שחייב לקרוא בפרשות קבועות.

א שנינו במשנה: פרשה גדולה קורין אותה בשנים בשחרית ובמוסף ובמנחה קורין על פיהן כקוראים את שמע. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היכי קאמר [כיצד אמר]? כלומר, כיצד יש לפסק ולהבין הלכה זו? האם בשחרית ובמוסף קורין אותה בספר, ובמנחה קורין אותה על פה כקורין את שמע, או דלמא הכי קתני [שמא כך שנה]: בשחרית קורין אותה בספר, ובמוסף ובמנחה קורין אותה על פה כקורין את שמע?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת וקורין כדרך שקורין כל השנה בספר תורה, ובמנחה יחיד קורא אותה את פרשת היום על פה. אמר ר' יוסי: וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור? אלא כולן נכנסין וקורין אותה ביחד על פה כקורין את שמע. ומכל מקום למדנו מכאן שרק במנחה היו קוראים על פה.

ב שנינו במשנה שכל יום שיש בו הלל — אין בו מעמד בשחרית, ושיש בו קרבן מוסף — אין במנחה, ושיש בו קרבן עצים — אין בנעילה. ושואלים: מה הפרש בין זה לזה, בין יום שיש בו מוסף ליום שיש בו קרבן עצים? ומשיבים: הללו, כלומר, ימים שמקריבים קרבן מוסף, הם מדברי תורה, והללו זמני קרבן עצים הם מדברי סופרים ואינם דוחים אלא נעילה.

ג שנינו במשנה רשימת ימים שהם זמן עצי כהנים והעם וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם? אמרו: כך היה מעשה, כשעלו בני הגולה בימי הבית השני לא מצאו עצים בלשכה די הצורך עבור המזבח ועמדו משפחות אלו והתנדבו משלהן להביא את העצים למזבח.

וכך התנו נביאים שביניהם: שאפילו לשכה המיועדת לכך במקדש מלאה עצים — יהיו אלו מתנדבים משלהם בימים הללו, שנאמר: "והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזמנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה" (נחמיה י, לה), ואף שלאחר זמן שוב לא הוצרכו לנדבת היחידים, תיקנו לדורות הבאים לשמור זמנים אלה.

ד שנינו במשנה שחמישה עשר באב היה יום זמן קרבן העצים של משפחת זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שלא ידע את שבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות. כדי להסביר את הכינוי הלא מובן של משפחות אלה מביאים ברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה היו אותן משפחות של בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות?

אמרו: פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, ושלא יביאו בכורים לירושלים, והושיבו פרוזדאות (משמרות) על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט כאשר רצה שלא יעלו ישראל לרגל.

מה עשו כשרין שבאותו הדור ויראי חטא? הביאו סלי בכורים וחיפום (כיסו אותם) בקציעות (תאנים יבשות) ונטלום, ונשאו עלי על כתפיהן. וכיון שהגיעו אצל פרוזדאות, אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכין? היו אומרין להם: לעשות שני עגולי דבילה שכובשים את הקציעות במכתשת שלפנינו ובעלי, שאנחנו נושאים על כתפינו. כיון שעברו מהן מהמשמרות — עיטרום את הביכורים בסלים הללו, והביאום לירושלים.

תנא [שנה] החכם: הן הן בני סלמאי הנתופתי. ומסבירים עניינם בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה הן בני סלמאי הנתופתי? אמרו: פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, והושיבו פרוזדאות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.

מה עשו יראי חטא שבאותו הדור? הביאו גזיריהן (גזרי, חתיכות עצים) למערכה ועשו מהם סולמות, והניחו על כתפיהם והלכו להם. כיון שהגיעו אצלן אל המשמרות, אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכין? אמרו להם: להביא גוזלות משובך שלפנינו ובסולמות שעל כתפינו. כיון שעברו מהן פירקום והעלום לירושלים. ולכן קוראים להם בני סלמאי, על שם הסולמות שעשו.

ועליהם, על משפחות אלה שעשו צדקה בישראל ועל כיוצא בהם הוא אומר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), ולכן מזכירים אותם גם לדורות הבאים, ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז).

ה שנינו במשנה: "בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה". תנא [שנה] החכם: בני פחת מואב בן יהודה — הן הן בעצם בני דוד בן יהודה, שנקרא על שם מואב משום שרות אמה של משפחת ישי ממואב היתה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: הן הן בני יואב בן צרויה, שהרי צרויה אמו אף היא היתה בת ישי וממשפחת רות.

ו שנינו במשנה: בעשרים באלול בני עדין בן יהודה וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: בני עדין בן יהודה — הן הן בני דוד בן יהודה שדוד נקרא בכינוי זה, אלו דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר: הן הן בני יואב בן צרויה.

ז שנינו במשנה שבאחד בטבת שבו בני פרעוש שניה. ושואלים: מני מתניתין [של מי כדעת מי משנתנו]? לא כשיטת ר' מאיר, ולא כשיטת ר' יהודה, ולא כשיטת ר' יוסי. ומסבירים: אי [אם] כשיטת ר' מאיר, אם כן ליתני שישנה לגבי עשרים באב שבו בני דוד בן יהודה שניה, שהרי לדעתו בני פחת מואב הם בני דוד.

אי [אם] כשיטת ר' יהודה, אם כן ליתני [שישנה] בעשרים באלול שבו בני דוד בן יהודה שניה, שהרי לדעתו בני עדין הם בני דוד, ואי [אם] כשיטת ר' יוסי, אם כן ליתני שבו בני יואב בן צרויה שניה, שהרי לשיטתו בני עדין הם בני יואב!

ומשיבים: לעולם תפרש שמשנתנו כשיטת ר' יוסי היא, אלא ותרי תנאי אליבא [ושני תנאים נחלקו לשיטת] ר' יוסי, שאחד מהם סבור שבני פחת מואב הם בני יואב, ולשיטה אחרת בני עדין בני יהודה הם בני מואב. ולפיכך לא קבעו את הדברים בודאות במשנה אלא השאירו את כינוי המשפחה בלא להכריע בדבר.

ח שנינו במשנה: באחד בטבת לא היה בו מעמד כלל, משום שהיו בו מוסף והלל וקרבן עצים. אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי: