סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

אנת צבית לחרובי ביתא [אתה רוצה להחריב את הבית] — ידך אשלימת ליה [ידך השלמתי לך], כאילו רוצה צלם אחד לומר לחבירו — אתה רצית להחריב את הבית בכך שהטית את ישראל אחריך, לכך עשיתי אני בך נקמה.

א מה ששנינו במשנה כי "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ", מנלן [מניין לנו] שהיה זה אז — דכתיב [שנאמר]: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז). ואמר מר [החכם]: שנה ראשונה ליציאת מצרים עשה משה את המשכן, בתחילתה של שנה שניה הקים משה את המשכן, ושלח מרגלים. וכתיב [ונאמר]: "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת" (במדבר י, יא),

וכתיב [ונאמר]: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים" (במדבר י, לג). אמר ר' חמא בר חנינא: אותו היום סרו מאחרי ה', שמיהרו לברוח מהר סיני וגילו שלא שמחו בשהותם שם. וכתיב [ונאמר]: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" (במדבר יא, ד), וכתיב [ונאמר] שיאכלו את הבשר "עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" (במדבר יא, כ) ולפי החשבון הזה, אם נוסיף לעשרים לחודש השני עוד שלושה ימים של המסע עד "קברות התאוה" הרי עשרים ושלושה, ונוסיף לכך עוד חודש (עשרים ותשעה ימים) שבו אכלו את הבשר במקום — דהוו להו עשרין ותרתין [הרי הם מגיעים לעשרים ושנים] בסיון ומשם נסעו לחצרות,

וכתיב [ונאמר] אחר כך מעשה מרים וצרעתה: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים" (במדבר יב, טו), דהוו להו עשרין ותשעה [הרי הם מגיעים לעשרים ותשעה] בסיון, ומשם נסעו למדבר פארן וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (במדבר יג, ב)

ותניא [ושנינו בברייתא] חשבון זה: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב [ונאמר]: "וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג, כה), ולפי חשבון זה חזרו בתשעה באב. ושואלים: הלא הני [אלה] ארבעים יום נכי חד הוו [חסר אחד הם], שהרי אם תחשב יומיים שנותרו מסיון ועשרים ותשעה ימים של תמוז ושמונה של אב, הרי שעד תשעה באב יש רק שלושים ותשעה יום!

אמר אביי: חודש תמוז דההיא שתא [של אותה שנה] מלויי מליוה [מילאו אותו] והיה בן שלושים יום, ולפי זה, עד תשעה באב היו בדיוק ארבעים יום. ורמז לדבר זה, דכתיב [שנאמר]: "קרא עלי מועד לשבר בחורי" (איכה א, טו), שהוסיפו עוד יום אחד של מועד — של ראש חודש, כדי שיארע הדבר בדיוק בתשעה באב.

וכתיב [ונאמר]: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד, א), אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום — ערב תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם בערב זה — ואני קובע לכם בערב זה בכיה לדורות על אסון אמיתי שיארע בו.

ב ועוד אירע בתשעה באב — חרב הבית בראשונה, דכתיב [שנאמר]: "ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם. וישרף את בית ה'" (מלכים ב' כה, ח-ט), וכתיב [ונאמר]: "ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדראצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם.

וישרוף את בית ה'" (ירמיהו נב, יב-יג) ותניא [ושנויה ברייתא]: אי אפשר לומר כי בשבעה באב נשרף המקדש — שהרי כבר נאמר "בעשור", ואי אפשר לומר בעשור — שהרי כבר נאמר "בשבעה", הא כיצד היה הדבר? בשבעה באב נכנסו גוים להיכל, ואכלו וקלקלו (חטאו) בו בזנות בשביעי ובשמיני, וב

תשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור (אש) והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר: "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב" (ירמיהו ו, ד), שנאמר בנבואה על אותו ערב. והיינו [וזהו] שאמר ר' יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור של חורבן הבית לא קבעתיו את הצום אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. שהרי כפי שאמרנו התחילה השריפה רק בתשיעי בערב. ורבנן [וחכמים] שקבעו זאת סבורים כי אתחלתא דפורענותא עדיפא [התחלת הפורענות עדיפה] לזכור, וכיון שהחלה השריפה בתשיעי, קבעו אותה ליום אבל וזכרון לחורבן.

ובשניה מנלן [מניין לנו] שחרב בתשעה באב, דתניא כן שנינו בברייתא]: מגלגלין זכות ליום זכאי שקורים בו מאורעות של שמחה, וחובה ליום חייב, שהוא תשעה באב שכבר אירע בו אסון כזה.

אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, כלומר: שנה הראשונה לשמיטה. ומשמרתה של יהויריב היתה משמשת בו באותו שבוע והלוים היו אומרים שירה, ועומדין על דוכנם, באותה שעה, ומה שירה היו אומרים — את הפסוקים "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" (תהלים צד, כג), ולא הספיקו לומר את סוף הפסוק "יצמיתם ה' אלהינו" (תהלים צד, כג) עד שבאו גוים וכבשום. וכן בשניה אירע אותו דבר בכל הפרטים הללו.

ג נלכדה ביתר בתשעה באב — הרי זה גמרא [מסורת].

נחרשה העיר בתשעה באב — תניא [שנויה ברייתא]: כשחרב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל, נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה, בא אותו הגמון שר רומאי אחד ועמד בבית המדרש, ואמר ברמז: בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש. שרמז שרבן גמליאל, שהיה בולט בדורו (כמו החוטם בפנים), מתבקש לשלטונות. שמע רבן גמליאל, אזל טשא מינייהו [הלך והתחבא מהם] מן הרומאים.

אזל לגביה בצנעא [הלך אותו הגמון רומי לפניו בסתר] אמר ליה [לו]: אי מצילנא לך — מייתית לי לעלמא דאתי [אם אני אציל אותך ממוות, האם תביא אותי לחיי עולם הבא]? אמר ליה [לו] רבן גמליאל: הן. אמר ליה [לו] ההגמון: אשתבע [השבע] לי. אשתבע ליה [נשבע לו] רבן גמליאל. סליק לאיגרא נפיל ומית [עלה ההגמון לגג נפל ומת]. וגמירי, דכי גזרי גזירתא ומית חד מינייהו מבטלי לגזרתייהו [ולמודים אנו במסורת שכאשר גוזרים הם גזירה ומת אחד מהם מבטלים את גזירתם] ועל ידי כך בטלה הגזירה להרוג את רבן גמליאל. יצתה בת קול ואמרה: אותו הגמון מזומן לחיי העולם הבא.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה (הכהנים הצעירים) ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל, ואמרו לפניו: רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים לשמור את הבית כראוי, שהרי אנו רואים שהבית נחרב — יהיו מפתחות הבית מסורות לך. וזרקום כלפי מעלה. ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם. והם, פרחי הכהונה, קפצו מתוך צער ונפלו לתוך האור (האש) הבוער במקדש.

ועליהן קונן ישעיהו הנביא: "משא גיא חזיון מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות. תשאות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" (ישעיהו כב א-ב), אלא העולים לגגות מתו בשריפה מעצמם. אף בהקדוש ברוך הוא נאמר "כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה'... מקרקר קר ושוע אל ההר" (ישעיהו כב, ה), שהוא מפרשו: שאף הקדוש ברוך הוא ("שוע" = אדון) משמיע קול ("מקרקר") על הר הבית שנחרב.

ה שנינו במשנה: משנכנס אב ממעטין בשמחה. אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה — כך משנכנס אדר מרבין בשמחה

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר