בנס היו עומדים כי האותיות שבלוחות הברית היו חקוקות, ולמדנו מן המסורת שחקיקתם היתה מעבר לעבר. אכן, רוב האותיות, גם אם הן חקוקות יכולות לעמוד, לפי שיש בהן חלק מסויים המחובר אל השטח שמסביבן, מה שאין כן האות סמ"ך (שהיא עיגול) ולכן החלק האמצעי שלה איננו יכול להיות חקוק כולו אלא אם כן במעשה ניסים, וכן מ"ם סופית, וכיוון שנאמר ששתי האותיות הללו עמדו בנס, משמע שהיתה כבר מ"ם סופית בלוחות הברית?

ומשיבים: אין [כן], מהוה הוו [היה היו] שני סוגי האותיות סגורות ופתוחות ולא הוו ידעי [ולא היו יודעים], לא היתה קביעות, הי [איזה מהן] באמצע תיבה (מלה) והי [ואיזה מהן] בסוף תיבה ואתו [ובאו] צופים (נביאים) ותקינו [ותיקנו] שהפתוחין יהיו באמצע תיבה וסתומין בסוף תיבה.

ומקשים: סוף סוף הלא נאמר "אלה המצות" (ויקרא כז, לד), ללמד שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה, ואף זה עצמו חידוש הוא! אלא יש לומר: האותיות הסופיות היו קיימות בזמן מתן תורה, אלא שכחום במשך הדורות וחזרו הנביאים ויסדום.

א ועוד בשם אותה מסורת: אמר ר' ירמיה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבא: תרגום של תורה המצוי בארמית ומשתמשים בו בבתי הכנסת, אונקלוס הגר אמרו מפי (על פי הדרכת) ר' אליעזר ור' יהושע. תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי, כלומר, על פי מסורת שנבעה מאת חגי זכריה ומלאכי, הנביאים האחרונים. מסופר: כשעשה יונתן בן עוזיאל תרגום זה נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ויצתה (יצאה) בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם?

עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא זה שגליתי סתריך לבני אדם בתרגום זה, אולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל, שאם אין תרגום מקובל לפסוקים סתומים, יבואו לידי מחלוקת בדבר משמעותם, ועל ידי התרגום מתברר הפירוש.

ועוד ביקש יונתן בן עוזיאל לגלות גם תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] — משום דאית ביה [שיש בו] גילוי קץ מתי יבוא המשיח שהקץ נאמר באופן סתום בספר דניאל, ואם יתורגם ספר דניאל הרי יתגלה על ידי כך הקץ.

ושואלים: ותרגום של תורה, האם אונקלוס הגר אמרו? והא [והרי] אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בימי עזרא: "ויקראו בספר תורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח, ח) — כך יש לפרש: "ויקראו בספר תורת האלהים" — זה מקרא שקראו בו ככתוב. "מפרש" — זה תרגום שתרגמו מיד את המקרא לארמית, כדרך שנהגו במשך דורות לתרגם בבית הכנסת.

"ושום שכל" — אלו הפסוקין שלא קראו את הכל כאחד, אלא מחולק לפסוקים. "ויבינו במקרא" — אלו פיסקי טעמים השונים, שעל ידם מתבררת יותר משמעות המקרא, ואמרי לה [ויש אומרים] כי אלו המסורת — לגבי שימוש ומציאות כל מלה, משמע שתרגום היה קיים כבר בראשית ימי בית שני! ומשיבים: שכחום וחזרו ויסדום, שאף התרגום נשכח מפי הבריות, ואחר כך חזרו ופירסמוהו.

אגב כך שואלים: מאי שנא דאורייתא [במה שונה תרגום התורה] שעליו לא אזדעזעה [נזדעזעה] הארץ ואדנביאי [ועל תרגום דברי הנביאים] אזדעזעה [נזדעזעה]? ומסבירים: דאורייתא מיפרשא מלתא [בתורה מפורשים דבריה] ולכן אין בתרגום התורה משום גילוי סתרים, אולם דנביאי איכא מילי דמיפרשן ואיכא מילי דמסתמן [בנביאים יש דברים שהם מפורשים ויש דברים שהם סתומים] כגון הפסוק דכתיב [שנאמר]: "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגידון" (זכריה יב, יא),

ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומא דהאי קרא [תרגומו של כתוב זה] לא ידענא [הייתי יודע] מאי קאמר [מה הוא אומר], כי לא מצאנו במקרא מעשה זה של הדדרימון בבקעת מגידון. ואילו התרגום מסביר כך: ביומא [ביום] ההוא יסגי מספדא [יגדל המספד] בירושלים כמספדא [כמספד] אחאב בר עמרי דקטל יתיה [שהרג אותו] הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד וכמספדא [וכמספד] יאשיה בר אמון דקטל יתיה [שהרג אותו] פרעה חגירא [נכה] בבקעת מגידו ולולי התרגום היה הפסוק נשאר סתום ובלתי מובן.

ב ועוד דברים בשם אותה מסורת, נאמר במקרא: "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא" (דניאל י, ז). ושאלו: מאן נינהו [מי הם] אותם אנשים? כי "אנשים" — משמע אנשים חשובים, ומי איפוא היו אלה? אמר ר' ירמיה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבא: זה הנביאים חגי וזכריה ומלאכי,

ומעירים: בדברים מסויימים אינהו עדיפי מיניה [הם עדיפים ממנו], מדניאל, ואיהו [ובדברים מסויימים הוא], דניאל, עדיף מינייהו [מהם]. אינהו עדיפי מיניה [הם עדיפים ממנו] — דאינהו נביאי [שהם נביאים] ואיהו לאו [והוא לא] נביא הוא, כי חגי זכריה ומלאכי נשלחו להתנבא לישראל בדבר ה' ואילו דניאל לא היה נביא־שליח ולא נשלח לגלות את חזונותיו לאחרים. ואילו מצד אחר איהו [הוא] עדיף מינייהו [מהם] — דאיהו חזא [שהוא ראה] ואינהו [והם] לא חזו [ראו] את המראה, הרי שכוחו בראיית הסתומות גדול היה משלהם,

ושואלים לגופו של ענין: וכי מאחר שלא חזו [ראו], מאי טעמא איבעיתו [מה טעם נבהלו]? ומדוע ברחו? ומשיבים: אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו [אף על פי שהם עצמם לא ראו, מזלם, נשמתם ראתה] והבחינה בדבר, ולכן הרגישו שיש משהו מבעית במקום, וברחו.

אמר רבינא: שמע מינה [למד מכאן]: האי מאן דמיבעית, אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי [מי שנבהל בלא סיבה, אף על פי שהוא לא רואה ואינו מרגיש את הסיבה לכך, מזלו רואה אותה] ולכן צריך לעשות דבר מה כדי להמלט מן הסכנה הזו, ושואלים: מאי תקנתיה [מה תקנתו]? ליקרי [שיקרא] קריאת שמע שתגן עליו, ואי קאים [ואם עומד] במקום הטנופת שאסור לקרוא בו דברי תורה, לנשוף מדוכתיה [שיקפוץ ממקומו] ארבע גרמידי [אמות] ויעבור למקום אחר שבו אין סכנה אורבת לו, ואי [ואם] לא, שאינו יכול — לימא הכי [שיאמר כך], לחש זה כסגולה: "עיזא דבי טבחי שמינא מינאי" [העז של בית המטבחיים שמנה ממני] ואם צריכה לבוא פורענות — שתבוא עליה.

ג עתה חוזרים לעסוק בגופו של הענין שהוזכר קודם. והשתא [ועכשיו] שאמרת שהכתוב "מדינה ומדינה" וכן הכתוב "ועיר ועיר" באים לדרשה, אם כן, "משפחה ומשפחה" הכתוב באותו פסוק (אסתר ט, כח) למאי אתא [למה הוא בא], מה הוא בא ללמדנו? אמר ר' יוסי בר חנינא: הרי זה בא להביא (לרבות) אף משפחות כהונה ולויה שמבטלין (מפסיקים) עבודתן במקדש ובאין לשמוע מקרא מגילה.

שאמר רב יהודה אמר רב: כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן (שעומדים על הדוכן ושרים במקדש) וישראל במעמדן, אותם אנשים מישראל שהיו באים לירושלים ומתאספים בשאר מקומות וקוראים פסוקים מענין מעשה בראשית כנציגי העם בעבודת הקודש עם כל משמר כהנים — כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן — כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. ומכאן סמכו החכמים של בית רבי שהיו מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה ולמדו זאת בקל וחומר מעבודה; ומה עבודה שבמקדש שהיא חמורה, בכל זאת מבטלינן [מבטלים אנו] אותה מפני מקרא מגילה — תלמוד תורה שהוא קל ממנה, לא כל שכן.

ומקשים: וכי עבודה חמורה מתלמוד תורה? והכתיב [והרי נאמר]: "ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו. ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי ויפול יהושע על פניו וישתחו" (יהושע ה, יג-יד).

לפני הדיון לענייננו שואלים על הפסוק כשלעצמו: והיכי עביד הכי [וכיצד יהושע עשה כך] שהשתחווה למראה שאינו מכיר? והאמר [והרי אמר] ר' יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, אם אינו מכירו, כי חיישינן [חוששים אנו] שמא שד הוא! ומניין ידע יהושע שאיננו שד? ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאמר ליה [לו] אותו איש שראה בפירוש: "כי אני שר צבא ה'" (יהושע ה, יד).

ושואלים שוב: ודלמא משקרי [ושמא שד היה ושיקר ואמר כך]? ומשיבים: גמירי [למודים אנו מן המסורת] שלא מפקי [מוציאים] השדים שם שמים לבטלה, וכיון שהזכיר שם שמים היה יהושע בטוח שאכן מלאך הוא.

ולגופו של דבר מפרשים את שליחותו של המלאך כך, שאמר לו המלאך: אמש בטלתם קרבן תמיד של בין הערבים, שלא הוקרב בשל המלחמה ועכשיו בטלתם תלמוד תורה ובאתי להזהירכם על כך. אמר לו יהושע: על איזה מהן באת? אמר לו: "עתה באתי" (יהושע ה, יד), שעל העבירה השניה הנוכחית בא, ומיד עשה יהושע תיקון לדבר, ולעת המצור הבא, שצרו על העי, אכן נאמר: "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק" (יהושע ח, יג), אמר ר' יוחנן: