נאמר: "כי עבדים אנחנו ובעבדתנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס" (עזרא ט, ט), ואימתי היה הדבר — בזמן המן.

ר' חנינא בר פפא פתח לה פתחא [פתח] להא פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן]: "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים" (תהלים סו, יב); "באש" — בימי נבוכדנצר הרשע שהטיל את הצדיקים לכבשן. "ובמים" — בימי פרעה שגזר להשליך כל הבן למים. "ותוציאנו לרויה" — בימי המן.

ר' יוחנן פתח לה פתחא [פתח] להא פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], מפסוק זה: "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו" (תהלים צח, ג), אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו — בימי מרדכי ואסתר שנודע הדבר לכל העמים.

ריש לקיש פתח לה פתחא [פתח] להא פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], מפסוק זה: "ארי נהם ודב שוקק מושל רשע על עם דל" (משלי כח, טו); "ארי נהם" — זה נבוכדנצר הרשע, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "עלה אריה מסבכו" (ירמיה ד, ז). "דב שוקק" — זה אחשורוש, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב" [והנה חיה אחרת שניה דומה לדוב] (דניאל ז, ה), ותני [שנה] רב יוסף: אלו פרסיים, ומדוע דימה אותם דניאל לדוב? שאוכלין ושותין הרבה כדוב, ומסורבלין בשר (שמנים) כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב, שדרכו לנוע ממקום למקום.

"מושל רשע" — זה המן. "על עם דל" — אלו ישראל, ומדוע קוראים להם "עם דל"? שהם דלים מן המצות.

ר' אלעזר פתח לה פתחא [פתח] להא פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן]: "בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלף הבית" (קהלת י, יח); בשביל עצלות ("עצלתיים") שהיה להם לישראל, שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקדוש ברוך הוא (בלשון נקיה, והכוונה: הקדוש ברוך הוא) מך, ואין פירוש "מך" אלא עני, שנאמר: "ואם מך הוא מערכך" (ויקרא כז, ח), ואין "מקרה" אלא כינוי עבור הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "המקרה במים עליותיו" (תהלים קד, ג), וכביכול אין בו יכולת לעזור להם.

רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא [פתח] להא פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן]: "שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל. לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" (תהלים קכד, ב), ומדייק: "אדם" ולא מלך. ומתי היה זה — בזמן המן.

רבא פתח לה פתחא [פתח] להא פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן]: "ברבות צדיקים ישמח העם ובמשל רשע יאנח עם" (משלי כט, ב); "ברבות צדיקים ישמח העם" — זה מרדכי ואסתר, דכתיב [שנאמר]: "והעיר שושן צהלה ושמחה" (אסתר ח, טו). "ובמשל רשע יאנח העם" — זה המן, דכתיב [שנאמר]: "והעיר שושן נבוכה" (אסתר ג, טו).

רב מתנה אמר פתיחה מהכא [מכאן]: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו" (דברים ד, ז), כפי שראו זאת בניסים הגדולים שאירעו להם בימי מרדכי ואסתר. רב אשי אמר מהכא [מכאן]: "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד).

א ושוב לענין פירוש המגילה, נאמר: "ויהי בימי אחשורוש" (אסתר א, א), אמר רב: על זה אפשר לומר ויי והי, הדא דכתיב [זהו שנאמר]: "והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קונה" (דברים כח, סח).

ושמואל אמר פתח לפרשה מכאן: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם" (ויקרא כו, מד), וכך הוא מפרש: "לא מאסתים" — בימי יוונים. "ולא געלתים" — בימי אספסיינוס. "לכלתם" — בימי המן. "להפר בריתי אתם" — בימי פרסיים. "כי אני ה' אלהיהם" — בימי גוג ומגוג.

במתניתא תנא [בברייתא שנה]: "לא מאסתים" — בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה שיתפללו על ישראל, "ולא געלתים" — בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק, וחשמונאי ובניו, ומתתיה כהן גדול. "לכלתם" — בימי המן, שהעמדתי להם צדיקים כמרדכי ואסתר. "להפר בריתי אתם" בימי רומיים, שהעמדתי להם חכמים של בית רבי ושאר חכמי דורות. "כי אני ה' אלהיהם" — לעתיד לבוא, שאז אין כל אומה ולשון יכולה עוד לשלוט בהם.

ר' לוי אמר פתח לפרשה מהכא [מכאן]: "ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם" (במדבר לג, נה), וכיון שלא הרגו את כל בני עמון נשאר המן.

ור' חייא אמר מהכא [מכאן], מהמשכו של הכתוב הקודם: "והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם" (במדבר לג, נו).

וממשיכים במדרש המגילה: "אחשורוש", אמר רב יש לדרוש את השם הזה: אחיו של ראש ובן גילו (בן מזלו, הדומה לו) של ראש. והוא מסביר: אחיו של ראש — אחיו של נבוכדנצר הרשע שנקרא "ראש", שנאמר: "אנת הוא רישא די דהבא" [אתה הוא ראש הזהב] (דניאל ב, לח), בן גילו (בן מזלו, דומה לו) של ראש משום שהוא נבוכדנצר הרג את ישראל, הוא ביקש להרוג, הוא החריב את המקדש — הוא בקש להחריב את היסוד שיסד זרובבל בבית המקדש, שנאמר: "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלים" (עזרא ד, ו), וגזרו להפסיק את בניין המקדש.

ושמואל אמר: "אחשורוש" יש לדרוש מלשון שחור, שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי (כתחתית) קדרה שהיא שחורה ביותר. ור' יוחנן אמר דרשה אחרת: כל שזוכרו אמר "אח (אוי) לראשו". ור' חנינא אמר, פירוש "אחשורוש" הוא: שהכל נעשו רשין (עניים) בימיו, שנאמר: "וישם המלך אחשורוש מס" (אסתר י, א).

וממשיכים "הוא אחשורוש" (אסתר א, א) שנאמר שם, כוונתו: הוא שהיה ברשעו מתחילתו ועד סופו. וכן בכל מקום שנאמר "הוא" באופן זה, כך משמעו, וכגון: "הוא עשו" (בראשית לו, מג) — הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, "הוא דתן ואבירם" (במדבר כו, ט) — הן ברשען מתחילתן ועד סופן, "הוא המלך אחז" (דברי הימים ב' כח, כב) — הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו.

וכן בכל מקום שנאמר בו "הוא", הרי זה בא לציין המשכיות, כל מקום ועניינו, וכגון מה שנאמר: "אברם הוא אברהם" (דברי הימים א' א, כז), שהכוונה היא: הוא בצדקו מתחילתו ועד סופו, וכן: "הוא אהרן ומשה" (שמות ו, כו) — הן בצדקן מתחילתן ועד סופן. וכן מה שנאמר בדוד "ודוד הוא הקטן" (שמואל א' יז, יד) — לומר שהוא בקטנותו מתחילתו ועד סופו, כשם שבקטנותו שהיה הדיוט הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה, כך במלכותו הקטין עצמו גם אז אצל מי שגדול ממנו בחכמה.

על מה שנאמר "המלך" (אסתר א, א), אמר רב: הכוונה היא שמלך מעצמו ולא ירש את המלוכה. אמרי לה [יש שאומרים אותה, זאת] לשבח ואמרי לה [ויש שאומרים אותה, זאת] כביטוי של גנאי. אמרי לה [יש שאומרים אותה] לשבח — דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה [שלא היה אדם שראוי להיות מלך כמותו], ואמרי לה [ויש שאומרים אותה] לגנאי — דלא הוה חזי למלכותא וממונא יתירא הוא דיהב וקם [שלא היה ראוי למלכות אלא ממון הרבה הוא שנתן ועמד, נעשה מלך].

נאמר "מהדו ועד כוש" ונחלקו בזה רב ושמואל; חד [אחד מהם] אמר: הודו היא מדינה בסוף העולם וכוש בסוף האחר של העולם, וחד [ואחד מהם] אמר: הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי [זו ליד זו היו עומדות], והכוונה היא: שכשם שמלך על הודו ועל כוש, כך מלך מסוף העולם ועד סופו.

כיוצא בדבר זה אתה אומר בכתוב המדבר בשלמה: "כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" (מלכים א' ה, ד), ואף על זה נחלקו רב ושמואל; חד [אחד מהם] אמר: תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם, וחד [ואחד מהם] אמר: תפסח ועזה בהדי הדדי הוו קיימי [זו ליד זו הן עומדות], ובא הכתוב לומר: כשם שמלך על תפסח ועל עזה, כך מלך על כל העולם כולו.

ושוב לפירוש המגילה, נאמר: "שבע ועשרים ומאה מדינה" (אסתר א, א), אמר רב חסדא, יש להבין את הכתוב כך: בתחילה מלך על שבע מדינות, ולבסוף מלך על עשרים, ולבסוף מלך על מאה. ושואלים: אלא מעתה, הכתוב הדומה לו "ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה" (שמות ו, כ), מאי דרשת ביה [מה אתה דורש בו], כיוצא בזה? ומשיבים: שאני הכא דקרא יתירא [שונה כאן במגילת אסתר, שפסוק מיותר הוא], מכדי כתיב [הרי נאמר] "מהדו ועד כוש" (אסתר א, א), ואם כן "שבע ועשרים ומאה מדינה" למה לי לפרט? אלא שמע מינה [למד מכאן] לדרשה שלא על כולם מלך בבת אחת.

ב אגב הדברים על מלכות אחשורוש תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה אנשים מלכו בכיפה, כלומר, על כל העולם, ואלו הן: אחאב ואחשורוש ונבוכדנצר. ומפרטים: אחאב, דכתיב [שנאמר] בדברי עובדיהו עבד אחאב לאליהו: "חי ה' אלהיך אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני שם לבקשך ואמרו אין והשביע את הממלכה ואת הגוי כי לא ימצאכה" (מלכים א' יח, י) ואי [ואילו] לא דהוה מליך עלייהו [שהיה מולך עליהם] היכי מצי משבע להו [איך היה יכול להשביע אותם]? משמע שהיה מולך בכיפה.

נבוכדנצר דכתיב [שנאמר בו]: "והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו אותו את נבוכנאצר מלך בבל ואת אשר לא יתן את צוארו בעל מלך בבל" (ירמיהו כז, ח). אחשורוש הא דאמרן [זו שאמרנו].