ששמשי סופר המלך שהיה שונא ישראל (ראה עזרא ד, יז) מוחק והמלאך גבריאל כותב. ונמצא שהיה הדבר כתוב אכן בהווה. אמר ר' אסי, דרש ר' שילא איש כפר תמרתא בעניין זה: ומה כתב שלמטה שנכתב בספר בעולם הזה שהוא לזכותן של ישראל — אינו נמחק, כתב שלמעלה לא כל שכן שאינו נמחק.

נאמר שם שאמרו לאחשורוש: "לא נעשה עמו דבר" (אסתר ו, ג), אמר רבא: לא מפני שהיו אוהבים את מרדכי אמרו כן, אלא מפני ששונאים היו את המן.

נאמר: "על העץ אשר הכין לו" (אסתר ו, ד), תנא [שנה החכם]: כוונת הכתוב לומר שלו לעצמו הכין.

נאמר, שאמר המלך: "ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך" (אסתר ו, י), ומפרשים, כשאמר לו "ועשה כן למרדכי", אמר ליה [לו] המן שרצה להתחמק: מנו [מי הוא] מרדכי? אמר ליה [לו] אחשורוש להמן: "היהודי". אמר ליה [לו] המן: טובא [הרבה] מרדכי איכא ביהודאי [יש בין היהודים] אמר ליה [לו] אחשורוש: כוונתי לזה "היושב בשער המלך".

אמר ליה [לו] המן: מדוע להעניק לו כבוד גדול כזה? סגי ליה בחד דיסקרתא, אי נמי בחד נהרא [די לו אם תיתן לו כפר אחד לאחוזה, או גם כן נהר אחד] לגבות ממנו מכס. אמר ליה [לו] אחשורוש: הא נמי הב ליה [זה גם כן תן לו], "אל תפל דבר מכל אשר דברת" אתה עצמך, וכמו כן עשה גם מה שאמרתי לך אני.

"ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" (אסתר ו, יא), אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו [הלך ומצא אותו, את מרדכי שיושבים חכמים לפניו והיה מראה להם, מלמד] הלכות קמיצה לרבנן [לחכמים], כיון דחזייה [שראה אותו] מרדכי דאפיק לקבליה וסוסיה מיחד בידיה [שהוא יוצא למולו וסוסו אחוז בידו], מירתת [פחד] אמר להו [להם] מרדכי לרבנן [לחכמים]: האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי זילו מקמיה די [רשע זה, להרוג את נפשי הוא בא, לכו ממנו כדי] שלא תכוו בגחלתו, שלא תינזקו גם אתם. בההיא שעתא [באותה שעה] נתעטף מרדכי בטליתו וקם ליה לצלותא [ונעמד לו לתפילה], אתא [בא] המן למקום ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה [וישב לפניהם והמתין עד שסיים מרדכי את תפילתו],

ובינתיים אמר להו [להם] המן לחכמים במאי עסקיתו [במה אתם עוסקים]? אמרו ליה [לו]: בזמן שבית המקדש היה קיים מאן [מי] שהיה מנדב מנחה, מייתי מלי קומציה דסולתא [היה מביא מלוא קומצו סולת] ומתכפר ליה [לו]. אמר להו [להם]: אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי [בא מלוא קומץ קמח שלכם ודחה את עשרת אלפים ככרי כסף שלי], וכשסיים מרדכי את תפילתו אמר ליה [לו] להמן: רשע, עבד שקנה נכסים, העבד למי שייך ונכסים למי שייכים? הלא אני קניתי אותך כעבד, ואיזה כסף הוא שלך?

אמר ליה [לו] המן למרדכי: קום [עמוד] לבוש הני מאני [בגדים אלה] ורכוב האי סוסיא, דבעי לך מלכא [ורכב על הסוס הזה, שהמלך רוצה אותך]. אמר ליה [לו]: לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני ואשקול למזייא, דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי [אין אני יכול לעשות זאת עד שאכנס לבית המרחץ ואספר את שערותי, שאין זו דרך ארץ להשתמש בבגדי המלך כך] כמו שאני עכשיו.

בינתיים שדרה [שלחה] אסתר שליחים ואסרתינהו לכולהו בי בני ולכולהו אומני [וסגרה את כל בתי המרחץ ואת כל האומנים מקיזי הדם והספרים], וכיון שראה המן שאין מי שיעשה זאת, עייליה איהו לבי בני ואסחיה ואזיל ואייתי זוזא מביתיה וקא שקיל ביה מזייה [הכניסו הוא, המן, למרדכי לבית המרחץ ורחץ אותו והלך והביא מספרים מביתו וקצץ את שערותיו]. בהדי דקא שקיל ליה אינגד ואיתנח [בזמן שגזז את שערותיו נפגע, ונאנח] אמר ליה [לו] מרדכי: אמאי קא מיתנחת [מדוע אתה נאנח]? אמר ליה [לו]: גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבנוהי, השתא לישוייה בלאני [אדם שהיה חשוב למלך יותר מכל שריו, עכשיו יעשו אותו בלן] וספר? אמר ליה [לו]: רשע, ולאו [והאם לא] ספר של כפר קרצום היית בנעוריך ואם כן מדוע אתה נאנח? הלא חזרת לימי נעוריך ולמלאכתך הקודמת. תנא [שנה החכם]: המן, ספר של כפר קרצום היה, עשרים ושתים שנה.

בתר דשקלינהו למזייה, לבשינהו למאניה [אחרי שנטל את שערותיו, לבש מרדכי את בגדיו], אמר ליה [לו] המן: סק [עלה] ורכב. אמר ליה [לו] מרדכי: לא יכילנא, דכחישא חילאי מימי תעניתא [אין אני יכול, שכחש כוחי מימי התענית שהתעניתי], גחין וסליק [גחן המן לפניו ועלה] עליו מרדכי. כי סליק [כאשר עלה] בעט ביה [בו] מרדכי בהמן. אמר ליה [לו] המן: האם לא כתיב לכו [נאמר לכם, אצלכם]: "בנפל אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז)? אמר ליה [לו] מרדכי: אכן נאמר, ואולם הני מילי [דברים אלה אמורים] בישראל, אבל בדידכו כתיב [בכם נאמר]: "ואתה על במותימו תדרך" (דברים לג, כט).

"ויקרא לפניו: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" (אסתר ו, יא), כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי [כאשר היה מושך והולך בשביל ליד ביתו] של המן, חזיתיה ברתיה דקיימא אאיגרא [ראתה אותו בתו של המן שהיתה עומדת על הגג], סברה [חשבה בלבה] כי האי דרכיב [זה שרוכב] על הסוס — אבוה [אביה] הוא, והאי דמסגי קמיה [וזה שהולך לפניו] — מרדכי הוא, שקלה עציצא [לקחה עביט] מלא מבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה [וזרקה אותו על ראשו של אביה] שחשבה שהוא מרדכי. דלי עיניה וחזת דאבוה [הרים המן את עיניו וראתה שאביה] הוא, נפלה מחמת צער וכעס מאיגרא לארעא [מהגג לארץ] ומתה.

והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "וישב מרדכי אל שער המלך" (אסתר ו, יב), אמר רב ששת: ששב אל שקו ואל תעניתו, להתענות על צרת ישראל, "והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש" (אסתר ו, יב), "אבל" — על בתו שמתה, "וחפוי ראש" — על שאירע לו שנמלא ראשו לכלוך.

נאמר: "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו" (אסתר ו, יג), ומעירים: קרי ליה [קורא להם] "אהביו", וקרי להו [וקורא להם] בהמשך הפסוק "חכמיו". אמר ר' יוחנן: כל האומר דבר חכמה אפילו הוא באומות העולם — נקרא חכם. ואיזה דבר חכמה אמרו לו?

"אם מזרע היהודים מרדכי" (אסתר ו, יג), אמרו ליה [לו]: אי [אם] משאר שבטים קאתי [הוא בא], יכלת ליה [תוכל לו עדיין], ואי [ואם] משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה הוא בא — לא יכלת ליה [תוכל לו] עוד. וראיה לדבר: יהודה, דכתיב [שכן נאמר] בו: "ידך בערף איביך" (בראשית מט, ח), שהוא מנצח והולך את אינך דכתיב בהו [האחרים שמנינו שנאמר בהם]: "לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך" (תהלים פ, ג).

נאמר: "כי נפול תפול לפניו" (אסתר ו, יג), דרש ר' יהודה בר אלעאי: שתי נפילות הללו, "נפול" ו"תפול" למה? אמרו לו להמן חכמיו: אומה זו, ישראל, משולה בכתובים לעפר ומשולה לכוכבים, ללמד: כשהן יורדין — יורדין עד עפר, וכשהן עולין — עולין עד לכוכבים, ולכן כשמרדכי בעליה לא תוכל לו עוד.

נאמר עוד: "וסריסי המלך הגיעו ויבהלו להביא את המן" (אסתר ו, יד) — מלמד שהביאוהו בבהלה ולא הספיק לרחוץ עצמו מטינופו.

במשתה אמרה אסתר לאחשורוש: "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך" (אסתר ז, ד). אמרה לו: צר (אויב) זה, אינו שוה (חושב ודואג) בנזק של המלך שהוא גורם לו תמיד. ראשית איקני [קינא] בה בושתי וקטלה [והרג אותה] וכפי שכבר הוסבר שממוכן זה המן, השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי [עכשיו הוא מקנא בי ורוצה להרוג אותי].

נאמר: "ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה" (אסתר ז, ב), ושואלים: "ויאמר" "ויאמר" פעמיים למה לי? אמר ר' אבהו: בתחלה דיבר איתה על ידי תורגמן, כיון שנחשבה בעיניו לאשה פשוטה מן ההדיוטות, כיון שאמרה ליה [לו] שמבית שאול קאתינא [אני באה], מיד: "ויאמר לאסתר המלכה" בעצמו, שאם היא מזרע מלוכה, הריהי אשה הראויה למעמדו.

בהמשך נאמר: "ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה" (אסתר ז, ו), אמר ר' אלעזר: מלמד שהיתה מחווה (מראה) כלפי אחשורוש שהוא איש צר ואויב ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן.

נאמר: "והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גינת הביתן" (אסתר ז, ז), ומיד לאחר מכן נאמר: "והמלך שב מגנת הביתן" (אסתר ז, ח), ומעירים: מקיש (משווה) הכתוב שיבה לקימה, מה קימה — היתה בחימה, אף שיבה היתה בחימה. ומדוע שב בחימה — דאזל ואשכח [שהלך ומצא] את מלאכי השרת דאידמו ליה כגברי, וקא עקרי לאילני דבוסתני [שנידמו לו כאנשים והם עוקרים את אילנות הגן], ואמר להו [להם]: מאי עובדייכו [מה מעשיכם]? אמרו ליה [לו]: דפקדינן [שפקד עלינו] המן לעשות זאת,

וכיון שאתא לביתיה [שנכנס לביתו] ראה "והמן נפל על המטה" (אסתר ז, ח). ושואלים: מדוע אמר "נפל" שפירושו נופל עכשיו — "נפל" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' אלעזר: מלמד שבא מלאך והפילו עליה, והיה נופל והולך בכל פעם למרות שרצה לקום. אמר אחשורוש: ויי מביתא ויי מברא [אוי לי מן הבית ואוי לי מבחוץ]. "ויאמר המלך: הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" (אסתר ז, ח)

"ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דיבר טוב על המלך עומד בבית המן גבוה חמישים אמה" (אסתר ז, ט), אמר ר' אלעזר: אף חרבונה הרשע באותה עצה היה, שרצה גם הוא שיהרגו את מרדכי, כיון שראה שלא נתקיימה עצתו, מיד ברח והצטרף למחנה מרדכי, והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "וישלך עליו ולא יחמל מידו ברוח יברח" (איוב כז, כב), כלומר, כשה' משליך פורענות על הרשע מיד בורחים ממנו חבריו.

נאמר: "וחמת המלך שככה", ושואלים: שתי שכיכות הללו ("שככה" ולא "שכה") למה? אחת — של מלכו־של־עולם, ואחת — של אחשורוש, ואמרי לה [ויש אומרים] שחמתו בערה בו בשל שתי סיבות: אחת של אסתר ואחת של ושתי ועכשיו שככו שתיהן. ולגבי המשך הכתובים מקדימים מדרש אחר.

נאמר ביוסף: "לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן שלוש מאות כסף וחמש חלפת שמלות" (בראשית מה, כב) ויש לשאול: אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק, יוסף, שדבר זה עצמו שאביו הבדיל אותו לטובה משאר הבנים, גרם שישנאו אותו אחיו של יוסף —