למה נמנו שנותיו של ישמעאל שהיה רשע בתורה, ומה צורך לנו לדעת אותן? כדי ליחס בהן ועל ידן את שנותיו של יעקב. דכתיב [שנאמר]: "ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים" (בראשית כה, יז). ועתה נבדוק: כמה קשיש (זקן) ישמעאל מיצחק? ארביסר שנין [ארבע עשרה שנים], דכתיב [שנאמר]: "ואברם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם" (בראשית טז, טז), וכתיב [ונאמר]: "ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו" (בראשית כא, ה), וכתיב [ונאמר]: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם" (בראשית כה, כו), ולפי זה בר [בן] כמה הוה [היה] ישמעאל כדאתיליד [כשנולד] יעקב? בר [בן] שבעים וארבעה, כמה פיישן משניה [כמה נותרו עוד משנותיו] עד מותו — שתין ותלת [שישים ושלוש], שהרי היה ישמעאל במותו בן מאה שלושים ושבע שנים (ראה בראשית כה, יז).

ותניא [ושנויה ברייתא]: היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ששים ושלש שנה, שהרי ובו בפרק (באותו זמן) מת ישמעאל. וכיצד אנו למדים שהיה זה באותו זמן? דכתיב [שנאמר]: "וירא עשו כי ברך וגו' וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות" (בראשית כח, ו-ט), והרי ממשמע שנאמר "בת ישמעאל", איני יודע שהיא אחות נביות? ומדוע אומר זאת הכתוב במפורש? מלמד שקידשה ישמעאל לעשיו ובינתיים מת, והשיאה נביות אחיה, ולכן הוא מייחסה אף לנביות אחיה. ועל ידי כך אנו יודעים בן כמה היה יעקב כשיצא מבית אביו.

ואם נחשב שתין ותלת וארביסר [שישים ושלוש וארבע עשרה] עד דמתיליד [שנולד] יוסף, הא [הרי] שבעין ושבעה, וכתיב [ונאמר]: "ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה" (בראשית מא, מו), הא [הרי] מאה ושבע שנים ליעקב, ונוסיף שב דשבעא ותרתי דכפנא [שבע שני השובע ושתיים של רעב] — הא [הרי] מאה ושיתסר [ושש עשרה] שנה,

וכתיב [ונאמר]: "ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך. ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה" (בראשית מז, ח-ט), והרי לפי חשבוננו מאה ושיתסר [ושש עשרה] הויין [היו],

אלא שמע מינה [למד מכאן] שארבע עשרה שנין דהוה [השנים שהיה] יעקב בבית עבר לא חשיב להו [אינו מונה אותן]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה יעקב בבית עבר מוטמן (חבוי) ארבע עשרה שנה. כי עבר מת לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים אם מחשבים את שנות הדורות הראשונים עד יעקב, והרי יצא משם ובא לו מיד לארם נהרים, נמצא כשעמד יעקב על הבאר — בן שבעים ושבע שנה היה.

ומנלן [ומנין לנו] שלא מיענש [נענש] על ביטול כיבוד אב ואם — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נמצא יוסף שפירש מאביו, היה מובדל ממנו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו והלא לפי החשבון שעשינו, השנים שפירש יעקב מאביו תלתין ושיתא הויין [שלושים ושש היו]! אלא: ארביסר דהוה [ארבע עשרה שנה שהיה] בבית עבר לא חשיב להו [מנה אותן].

ומקשים: הלא סוף סוף השנים שהיה בבית לבן עשרין שנין הויין [עשרים שנים היו] ולא עשרים ושתים! אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין [שהשתהה בדרך חזרה מארם נהרים עוד שתי שנים], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש, שנאמר: "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת" (בראשית לג, יז), לומר שתחילה עשה סוכות בעונת הקיץ ואחר כך בנה בחורף בית, ואחר כך שוב עשה סוכות, והרי אלה שמונה עשר חודש, ובבית אל עשה ששה חדשים, והקריב זבחים אחרי שנתיים ימים. ולפי זה חשבון השנים מכוון מכל צד.

א משנה הקורא את המגילה למפרע (בשינוי הסדר, שהקדים את המאוחר) — לא יצא ידי חובתו. קראה את המגילה בעל פה, או שקראה תרגום בכל לשון — לא יצא. אבל קורין אותה את המגילה ללועזות המדברים בשפה זרה בלעז, והלועז ששמע את קריאת המגילה אשורית כלומר בלשון הקודש — יצא.

קראה הקורא לסירוגין או כשהיה מתנמנם — יצא ידי חובה. היה כותבה או דורשה, שמעיין בה לצורך דרשה, או מגיהה ובתוך כך קורא אותה, אם כוון לבו לצאת בכך ידי חובה — יצא, ואם לאו [לא] — לא יצא.

היתה המגילה כתובה בסם או בסיקרא או בקומוס או בקנקנתום, שבכל אלה אפשר לכתוב אלא שאינם דיו ממש, או שהיתה כתובה על הנייר או על דפתרא (עור בלתי מעובד) — לא יצא ידי חובה עד שתהא כתובה אשורית (בלשון ובכתב עברי) על הספר (מגילת קלף), ובדיו.

ב גמרא על ההלכה במשנה שהקורא למפרע לא יצא, שואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים האלו]? אמר רבא, שאמר קרא [הכתוב]: "להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם" (אסתר ט, כז), ואנחנו לומדים בדרך היקש: מה זמנם למפרע לא, שהרי אי אפשר להפוך את הזמן למפרע שיהיה חמישה עשר באדר לפני ארבעה עשר בו, אף כתבם למפרע — לא.

ותוהים: מידי [וכי] לשון קריאה כתיבה הכא [נאמרה כאן]? הלא רק לשון "עשייה" כתיבה [נאמרה] כאן, דכתיב [שנאמר]: "להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם" (אסתר ט, כז)! אלא הראיה היא מהכא [מכאן] שנאמר: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח), איתקש [הוקשה, הושוותה] זכירה לעשייה, מה עשיה למפרע לא, כפי שלמדנו מ"ככתבם וכזמנם", אף זכירה למפרע — לא.

ג תנא [שנה החכם]: וכן הדין בהלל, וכן בקריאת שמע, ובתפלה, שאינו יוצא ידי חובה אם קורא למפרע.

ושואלים: הלל מנלן [מניין לנו] שאין לקראו למפרע? רבה אמר: דכתיב [שנאמר] בהלל עצמו: "ממזרח שמש עד מבואו" (תהלים קיג, ג), וכשם שאי אפשר להפוך את הזריחה לשקיעה — כך אין הופכים את סדר ההלל. רב יוסף אמר שהדבר נלמד ממה שנאמר: "זה היום עשה ה'" (תהלים קיח, כד), לומר כשם שהיום הולך כסדרו, כך ההלל צריך להיאמר כסדרו.

רב אויא אמר: יש ללמוד זאת מהכתוב "יהי שם ה' מברך" (תהלים קיג, ב), שהסדר צריך להיות בלתי משתנה כמו שם ה'. רב נחמן בר יצחק ואיתימא [ויש אומרים] שרב אחא בר יעקב אמר: מהכא [מכאן] אתה למד זאת: "מעתה ועד עולם" (תהלים קיג, ב). כמו הזמן שאין אפשרות להופכו.

ד קריאת שמע מניין לנו שאינו יוצא כשאינה נקראת כסדרה? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קריאת שמע קוראין אותה ככתבה כלומר בעברית, אלו דברי רבי, וחכמים אומרים: קוראים אותה בכל לשון. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] דבריו של רבי? אמר קרא [הכתוב]: