א אמר שמואל: מקבלי קיבולת (שעובדים בקבלנות, ולא בימים ידועים, אלא מקבלים שכר על המלאכה הגמורה) גוים, שעושים עבודה עבור ישראל, ורצונם לעשותה ביום שאסור במלאכה, אם היו עושים בתוך התחום (תחום שבת) — אסור להניח להם לעבוד, שכן אנשים רואים שעושים מלאכתו של ישראל זה ביום אסור, וחושדים בו שבו ביום נתן להם. חוץ לתחום שאין ישראל הולכים לשם — מותר.

אמר רב פפא: ואפילו חוץ לתחום לא אמרן [אמרנו] שמותר אלא דליכא מתא דמקרבא להתם [שאין עיר אחרת שקרובה לשם], אבל אם איכא מתא דמקרבא להתם [יש עיר שקרובה לשם] — אסור, שהרי הישראלים באותה עיר עלולים לראות זאת.

אמר רב משרשיא: וכי ליכא מתא דמקרבא להתם [וכאשר אין עיר שקרובה לשם] נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שמותר אלא בשבתות ובימים טובים, דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם [שאין מצויים אנשים שהולכים לשם] ומשום כך לא יראו בעשיית המלאכה ולא יבואו לידי חשד, אבל בחולו של מועד, דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם [שמצויים אנשים שהולכים ובאים לשם] ויראו שנעשית מלאכתו — אסור.

מסופר: מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן בנו ליה [לו] אפדנא [ארמון] גוים שהיו מקבלי קיבולת, והיה זה חוץ לתחום ועבדו גם בשבתות. לאחר זמן איקלע [הזדמן] לשם רב ספרא ורב הונא בר חיננא, ולא עלו לגביה [נכנסו אליו], מפני שלא רצו להשתמש בדבר שנעשה באיסור. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שהוא עצמו נמי [גם כן] לא על בגוויה [נכנס לתוכו].

ושואלים: והאמר [והרי אמר] שמואל: מקבלי קיבולת, בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר, וארמון זה הלא נבנה מחוץ לתחום! ומשיבים: אדם חשוב שאני [שונה] וצריך להקפיד יותר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: סיועי סייע בתיבנא בהדייהו [היה, מסייע מספק תבן יחד אתם] לצורך עשיית הלבנים לבנין, וכיון שכך לא היו מקבלי הקיבולת עצמאיים לגמרי אלא היו כשכירים, ולכן יש בכך איסור.

מסופר: רב חמא שרא להו לאבונגרי דבי ריש גלותא למיעבד להו עבידתא בחולא דמועדא [התיר להם למלצרים של בית ראש הגולה לעשות להם עבודה בחול המועד], אמר בנימוק להיתר זה: כיון דאגר לא קא שקלי [ששכר העבודה אינם לוקחים], שרשויי [רק רווח וטובת הנאה] הוא דקא משרשו ליה [שהם נהנים], שמלצרים אלה היו באים ומסייעים בעבודה תמורת מזונם, ולכן אין לראות זאת כמלאכה של ממש, ולית לן [ואין לנו] בה איסור.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מקבלין קיבולת במועד, כלומר, מותר לקבוע ולהזמין עבודה קבלנית במועד על מנת לעשותה לאחר המועד, ובמועד עצמו אסור. כללו של דבר: כל שהוא מותר להיות עושה בעצמו — אומר לגוי ועושה, וכל שאינו עושה בעצמו — אינו אומר לגוי ועושה. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד, ושלא ישקול, ושלא ימנה, כדי לתכנן את העבודה, כדרך שהוא עושה בחול.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מרביעין (כלומר, מחזיקים ומסייעים בהרבעה) של בהמה בחולו של מועד שהדבר דומה למלאכה. כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין (בהמות שהוקדשו לקרבן ונפל בהן מום) שנראה כאילו עושים בהן עבודה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אין מרביעין בהמה בחולו של מועד, ר' יהודה אומר: חמורה שתבעה (שהגיע זמן היחום שלה) — מרביעין עליה זכר בשביל שלא תצטנן (תעבור תקופת היחום שלה), ואם לא הורבעה בזמנה יש בכך הפסד מרובה, ושאר כל הבהמות שנתייחמו — מכניסין אותן לבקרות (מקומות מגודרים) שיש בהם זכרים ושם אין צורך שיסייע אדם בכך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מדיירין אין מוליכים בהמות ממקום למקום בשדה כדי שאגב כך תוזבל השדה לא בשבתות, ולא בימים טובים, ולא בחולו של מועד. ואם באו מאליהן — מותר ואינו צריך לגרשן, אף שנמצא נהנה מן הזבל.

ואולם אין מסייעין אותן את הרועים הגוים, ואין מוסרין להם שומר לנער (להסיע, להזיז) את צאנם ממקום למקום. היה הפועל הגוי שכיר שבת (שבוע), שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שבע שנים) — מסייעין אותן, ומוסרין להם שומר לנער את צאנם כיון שנשכר לזמן מרובה אינו כעושה מלאכה ביום זה בלבד. רבי אומר: בשבת עושים זאת בטובה, כלומר, רק עבור טובה, אבל בלא לקבל שכר אחר, ביום טוב מותר לעשות זאת גם אם מקבל מזונות עבור כך, ואילו במועד אפילו בשכר. אמר רב יוסף: הלכתא [הלכה] כרבי בענין זה.

ב משנה וכן מי שהיה יינו בתוך הבור לאחר שנדרכו הענבים בגת וצריך כבר להוציאו משם ואירעו אבל, או אונס, או שהטעוהו הפועלים, שאמרו שיבואו לעשות מלאכתו ולא באו, ולא הספיק להוציאם בחזרה בערב החג — זולף מוציא את היין וגומר, וגף (סותם את החביות במגופה) כדרכו, אלו דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: אינו סותם כדרכו אלא עושה לו לבור היין לימודים (כיסוי של קרשים) בשביל שלא יחמיץ היין.

ג גמרא ומעירים: וצריכא [ונצרכה] גם משנה זאת וגם המשנה הקודמת למרות שלכאורה עניינן אחד. דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את הראשונה], היינו אומרים כי במשנה ההיא, הראשונה קאמר [אומר] ר' יוסי שמותר משום דמישחא נפיש פסידיה [ששמן מרובה הפסדו] אם לא יוציאנו בזמן, שדמי השמן מרובים, אבל חמרא דלא נפיש פסידיה [יין שאין הפסדו מרובה], אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יהודה שיש לעשות בשינוי, ואי אשמעינן בתרייתא [ואילו היה משמיע לנו רק את המשנה האחרונה] היינו אומרים: במשנה ההיא האחרונה קאמר [אומר] ר' יהודה שיש להחמיר, אבל בהך [בזו] הראשונה אימא [אמור] שמודה רבי יהודה לר' יוסי שיש להקל, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שתיהן.

אמר רב יצחק בר אבא: מאן [מי הוא] תנא זה הסבור שעושים שינוי במועד אפילו בדבר האבד — שיטתו היא שלא כשיטת ר' יוסי. אמר רב יוסף: הלכה כר' יוסי.

בעו מיניה [שאלו אותו] מרב נחמן בר יצחק: מהו למישע חביתא דשיכרא בחולא דמועדא [לטוח חבית שיכר בחול המועד]? שכן אם אין טחים אותה השיכר שותת מדפנות הכלי. אמר להו [להם]: סיני (כינוי לרב יוסף שהיה גדול בבקיאותו בתורה ולכן נקרא "סיני") אמר: הלכה כר' יוסי. ותוהים: אימור [אמור] שאמר ר' יוסי בחמרא [ביין], אבל בשיכרא מי [בשיכר האם] אמר, שהרי השיכר זול בהרבה מן היין!

ודוחים: חמרא טעמא מאי [יין מה טעם] התירו לעשות בו מלאכה — משום דנפיש פסידיה [שמרובה הפסדו], שיכרא נמי אית בה פסידא [שיכר גם כן יש בו הפסד] אם אין הכלי ניטוח כראוי. כפי שאמר אביי: אמרה לי אם (אמי, אומנתי): טוב כד בר שית סאוי ושייע [בן שש סאים שהוא משוח], מבר תמני ולא שייע [מבן שמונה סאים שאינו משוח], שבסופו של דבר בגלל המשיחה ישאר בכד הקטן יותר שיכר מאשר בכד הגדול.

ד אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכות מועד הן כהלכות כותים (השומרונים) בהלכה. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה], כלומר, מהו צד הדמיון בין הלכות הנוגעות בכותים, ובין הלכות חול המועד? אמר רב דניאל בר קטינא: לומר שהן עקורות (עקרות, שאינן עושות פירות), כלומר ואין למידות זו מזו שיש לראות את ההלכות הללו כגזירות בודדות, שכל אחת נידונה לגופה, ואין ללמוד זו מזו. ודוגמה לדבר, שאמר

שמואל: זופתין (מושחים בזפת) כוזתא [כד קטן] כדי שלא ישתות, ואין זופתין חביתא [חבית גדולה]. ואילו רב דימי מנהרדעא אמר: זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא. ומסבירים את הטעמים מר חייש לפסידא [חכם זה רב דימי חשש להפסד] יותר ולכן התיר לזפת כלי גדול שהפסדו מרובה ולא קטן, ומר חייש לטירחא [וחכם זה שמואל חשש לטירחה] יותר ולכן התיר בקטן שטירחתו מועטה ולא בגדול, הרי שני עניינים דומים מאוד, שבכל זאת אין משוים אותם זה לזה.

כלל אחר אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] הלכות מועד כהלכות שבת;