מי שצרם אזן בכור שחתך מעט מאוזנו של בכור, כדי שיהיה בעל מום ויהיה מותר לאכילה, ולאחר מכן מת — קנסו בנו אחריו, שאף הוא אסור לאכול מבשר בכור זה, אפשר לדחות ולומר ששם החמירו משום שהוא איסורא דאורייתא [איסור של תורה],

ואם תמצי [תמצא, תרצה] לומר ולהוכיח מדין מי שמכר עבדו לגוי שקונסים אותו שייחשב העבד כמשוחרר ולא ישוב לעבוד את אדונו זה ומת המוכר שקנסו גם בנו אחריו, אפשר לדחות ולומר שיש שם טעם מיוחד משום דכל יומא מפקע ליה [שבכל יום מפקיע אותו] הגוי ממצות ונמצא שגרם הרבה עבירות על ידי מעשהו ולכן החמירו חכמים,

הכא מאי [כאן מה הדין] במכוון מלאכתו בחול המועד, האם נאמר כי גברא קניס רבנן והא ליתיה [את האיש קנסו חכמים והרי איננו, שמת], או דלמא [שמא] ממונא קניס רבנן והא איתיה [את הממון קנסו חכמים והרי נמצא עדיין]!

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה: תניתוה [שניתם אותה], כלומר, יש פתרון לבעיה זו ממה ששנינו במשנה הידועה לכול; שדה שנתקווצה (שהוציאו ממנה את הקוצים) בשביעית — תזרע למוצאי שביעית, שאין עקירת הקוצים מלאכה גמורה האוסרת את השדה, אבל נטייבה (הושבחה בזבל), או נדיירה שהביא לשם בהמות שיהלכו בשדה וימלאוהו זבל — לא תזרע למוצאי שביעית, שקנסוהו שלא ייהנה ממלאכת איסור. ואמר ר' יוסי בר חנינא: נקטינן [מוחזקים אנו], אם הטיבה באיסור ומת — בנו מותר לו לזורעה, אלמא [מכאן] נסיק מסקנה כללית שלדידיה [לו, אותו] קנסו רבנן [חכמים], אולם לבריה [לבנו] לא קנסו רבנן [חכמים], הכא נמי [כאן במועד גם כן], לדידיה [לו, אותו] קנסו רבנן [חכמים], אולם לבריה [לבנו] לא קנסו רבנן [חכמים].

אמר אביי: נקטינן [מוחזקין אנו] בהלכות קנסות חכמים: מי שטימא טהרותיו של אחר, שחייב לשלם לו את הנזק שנגרם על ידי כך, ומת ולא הספיק לשלם — לא קנסו בנו אחריו שישלם זאת. ומאי טעמא [מה טעמו של דבר] — היזק שאינו ניכר שמעשה ההיזק איננו עושה שינוי חומרי הנראה בעין, מדין התורה לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק, אלא כיון שבכל זאת גרם המטמא לנזק קנסוהו חכמים, וכיון שהוא רק מגדר קנס לדידיה [לו, אותו] קנסו רבנן [חכמים], אולם לבריה [לבנו] לא קנסו רבנן [חכמים].

א משנה אין לוקחין (קונים) בתים, עבדים ובהמה בחול המועד אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.

ב גמרא בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: שכר פעולה (עבודה) של פועל שאין לו מה יאכל, מהו? המותר למסור עבודה לפועל עני בחול המועד? אמר ליה [לו]: תנינא [שנינו] דבר זה, שהרי שנינו במשנה: או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. תוספת זו "שאין לו מה יאכל" לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] היא באה? שהרי לענין המוכר כבר נאמר ש"לצורך המוכר" מותר! לאו לאתויי [האם לא להביא, לרבות] שכר פעולה שמותר גם במקרה כזה! אמר ליה [לו]: לא, ואין הדבר מוכרח, כי שמא פרושי קא מפרש [פירוש הוא שמפרש], שמפרש מה שאמר "לצורך המוכר", ומסביר — שאין לו מה יאכל.

איתיביה [הקשה לו] אביי, שנינו: אין כותבין שטרי חוב בחול המועד, ואם המלווה אינו מאמינו ללווה, וחושש שבלא שטר לא יוכל לגבות חובו, או שאין לו מה יאכל — הרי זה יכתוב. ונברר: "שאין לו מה יאכל" לאתויי מאי [להביא לרבות, מה] לאו לאתויי [האם לא להביא] שכר פעולה של הלבלר, כותב השטר? שמע מינה [למד מכאן] שמותר לשכור פועל הנזקק לפרנסה לעשות אף מלאכה האסורה בחול המועד.

מותיב [מקשה] רב ששת על דברי רב נחמן ממה ששנינו, שאסרו חכמים לעשות מלאכה בערב פסח, ודינו לענין זה כחול המועד, אבל וחכמים אומרים: שלש (בעלי) אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות והם: החייטין והספרין והכובסין. ומסבירים בברייתא מפני מה הותרו מלאכות אלה. החייטין מותרים — שכן הדיוט (שאיננו בעל מלאכה) תופר כדרכו אפילו בחולו של מועד, הספרין והכובסין — שכן הבאין ממדינת הים והיוצא מבית האסורין שלא הספיקו לספר ולכבס לפני כן מותרין לספר ולכבס אף בחולו של מועד, שמלאכה המותרת באופן כלשהו בחול המועד מותרת גם בערב פסח.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] ששכר פעולה כאשר הפועל אין לו מה יאכל שרי [מותר] בחול המועד, אם כן כל המלאכות האחרות נמי לישתרו [גם כן תהיינה מותרות] מטעם זה בערב פסח, דהא איכא [שהרי יש] כיוצא בהן בחול המועד שכר פעולה כשאין לו מה יאכל, וכיון שלא נאמר הדבר — משמע שאסורה מלאכה לפועל גם אם אין לו מה שיאכל!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: אלא מעתה שלמדים מחול המועד לערב פסח מאותו טעם בנין בערב פסח לישתרי [יותר], שכן כותל הגוהה (הנוטה ליפול) לרשות הרבים — סותר ובונה בחול המועד כדרכו מפני הסכנה!

וכן מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: אלא מעתה לבלר (כותב שטרות) לישתרי [יותר] לעשות מלאכתו בערב פסח, שכן כותבין במועד קידושי נשים, גיטין ושוברין!

אלא אמר רב אשי: כל הקושיות הללו אין להן בסיס, כי מדין חול המועד על דין יום ארבעה עשר בניסן קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]? יש הבדל יסודי ביניהם; חול המועד איסורו במלאכה משום טירחא הוא, ובמקום פסידא [הפסד] שרו רבנן [התירו חכמים], ואילו ארבעה עשר בניסן שנאסר במלאכה משום צורך יום טוב הוא כדי שיהיו הכל פנויים להכין ליום טוב, בפרט לקרבן פסח. ולכן מידי [דבר] שהוא לצורך יום טוב שרו רבנן [התירו חכמים] כמלאכת החייטים והספרים, אולם מידי דלאו [דבר שאינו] לצורך יום טוב לא שרו רבנן [התירו חכמים].

ג משנה אין מפנין כלים מבית לבית, אבל מפנה הוא מן הבית לחצרו אם זקוק לכך. אין מביאין כלים מבית האומן לאחר שסיים מלאכתם, אבל אם חושש להם שמא ייגנבו — מפנן לחצר אחרת.

ד גמרא שנינו במשנה: אבל מפנה הוא לחצרו, ולכאורה הכוונה שמפנה מחצר אחרת לחצרו. ותוהים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילה] אין מפנין כלל אף מבית לבית, וכיצד חוזרים ואומרים שמפנים? אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף באנו] לדון במקרה כשמפנים מבית לבית שבחצר, שאין מפנה מחצר אחרת, אלא מוציא מן הבית שבחצר לאותה חצר.

ה עוד שנינו במשנה: ואין מביאין כלים מבית האומן. אמר רב פפא: בדיק לן [בדק, בחן, אותנו] רבא בשאלה הבאה, תנן [שנינו במשנה]: אין מביאין כלים מבית האומן, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממשנה אחרת שנאמר בה: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, ואף על פי שאינן לצורך המועד!

ושנינן ליה [ותירצנו לו]: כאן במשנה המתירה מדובר בארבעה עשר בניסן בערב חג הפסח, וכאן במשנתנו האוסרת, מדובר בחולו של מועד. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר, הא והא [זו וזו] מדובר בחולו של מועד, כאן במשנתנו האוסרת, הרי זה מדובר בשמאמינו לאומן, ואינו חושש לכליו, ולכן אינו רשאי להוציאם. כאן במשנה המתירה, הרי זה בשאינו מאמינו שאינו סומך על האומן ולכן התירו לו להוציא ממנו את הכלים.