ובדרך דומה מתרצים גם כאן: לא, שעה זו לעולם יממא [יום] הוא, ומשום כך אפשר לקרות בה קריאת שמע של שחרית, והאי דקרו ליה "ליליא" [ וזה שקוראים לו , לזמן הזה "לילה"] — הרי זה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא [שיש אנשים הישנים באותה שעה], ואפשר לומר כי עדיין זה זמן "ובשכבך", ומותר לקרוא בו קריאת שמע של ערבית.

אמר ר' אחא בר' חנינא, אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון שאמר משום (בשם) ר' עקיבא. על כך אמר ר' זירא: ובלבד שלא יאמר כשהוא קורא קריאת שמע של ערבית לפני הנץ החמה, את הברכה שלאחר קריאת שמע "השכיבנו", כי הבקשה לשכב בשלום המצויה בברכה זו אין לה מקום בשעות הבוקר.

כך נמסרה הלכה זו בבית המדרש, ואולם כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל, מקומו של ר' יהושע בן לוי, לבבל, אמר כי הא [קביעה זו] של ר' אחא בר' חנינא שאמר בשם ר' יהושע בן לוי, לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה], אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים, נאמרה], שלא קבע ר' יהושע בן לוי הלכה פסוקה בנושא זה, אלא רק מתוך דבריו אפשר היה להסיק שזו היא דעתו.

ומעשה שהיה כך היה: דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה [שאותו זוג חכמים שהשתכרו בחתונת בנו] של ר' יהושע בן לוי, ונרדמו, ולא קראו קריאת שמע של ערבית, וכשהקיצו היה כבר לאחר עלות השחר. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יהושע בן לוי לשאול אם מותר להם עדיין לקרות קריאת שמע של ערבית, ואז אמר להם: כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ואם כן לא פסק הלכה קבועה כדברי ר' שמעון, שכשאינו שעת הדחק אין לסמוך עליו להלכה.

א במשנה סופר מעשה שבאו בניו של רבן גמליאל ושאלו את אביהם אם מותר להם לקרות את שמע לאחר חצות הלילה.

על כך תמהים בגמרא: וכי עד השתא [עכשיו] לא שמיע להו הא [שמעו הלכה זו] של רבן גמליאל?! וכי לא ידעו שלפי שיטתו מותר להם עדיין לקרוא קריאת שמע של לילה?

ומשיבים, כי בניו לא שאלו מה היא דעתו אלא הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו], זו היתה כוונתם: האם רבנן פליגי עילווך [חכמים חולקים עליך] ביסודה של ההלכה, וסבורים כי קריאת שמע עד חצות ולא יותר, ואם כן במחלוקת יחיד ורבים, הלכה כרבים, ויש איפוא לנהוג הלכה למעשה כדעת חכמים שהם הרוב. או דלמא רבנן כוותך סבירא להו [שמא חכמים כמותך סבורים הם] שזמן קריאת שמע מן התורה הריהו כל הלילה, והאי דקאמרי [וזה שהם אומרים] "עד חצות" — הרי זה כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ולכן מי שנאנס ואינו יכול לקרות קודם — מותר לו לקרות אף לאחר חצות. אמר להו [להם] רבן גמליאל לבניו: רבנן כוותי סבירא להו [חכמים כמותי סבורים הם], וחייבין אתם לקרוא. והאי דקאמרי [וזה שהם אומרים] "עד חצות" — כדי להרחיק אדם מן העבירה, אבל בדיעבד — מותר אף לדעת חכמים.

ב שנינו במשנה שאמר להם רבן גמליאל לבניו: ולא זו בלבד אמרו שזמנה עד חצות, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

ותוהים על הסגנון, רבן גמליאל מי קאמר [האם אמר] "עד חצות", דקתני [ששנינו] "ולא זו בלבד אמרו"? והרי אין רבן גמליאל מגביל את זמן קריאת שמע עד חצות, ומדוע הוא מתבטא "ולא זו בלבד אמרו"?

ומסבירים כי הכי קאמר להו [כך אמר להם] רבן גמליאל לבניה [לבניו] אפילו לרבנן דקאמרי [לשיטת חכמים האומרים] שמצותה עד חצות, אף לדבריהם מעיקר דין התורה, מצותה, כלומר, מותר הדבר, עד עלות השחר. והא דקא אמרי [וזה שהם אומרים] "עד חצות" — הרי זה כדי להרחיק אדם מן העבירה.

ג במשנתנו מנה רבן גמליאל כמה דברים שמצותם עד שיעלה עמוד השחר, וכגון הקטר חלבים ואברים.

ומעירים: ואילו אכילת פסחים לא קתני [שנה], הרי שמצוות אכילת קרבן הפסח אינה נמשכת עד השחר.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] למסקנה זו ממה ששנינו בברייתא: קריאת שמע ערבית, והלל בלילי פסחים הנאמר עם הקרבת קרבן הפסח, ואכילת פסח, כולם מצותן עד שיעלה עמוד השחר!

אמר רב יוסף: לא קשיא [אינו קשה], כי שני המקורות מבטאים שתי שיטות הלכתיות שונות: הא [זה] לשיטת ר' אלעזר בן עזריה, והא [וזו] לשיטת ר' עקיבא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על הפסוק המדבר בענין מצוות אכילת הפסח "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות יב, ח), ר' אלעזר בן עזריה אומר לפרש בדרך זו: נאמר כאן "בלילה הזה", ומפסוק זה בלבד אין אנו יודעים עד מתי נמשך "הלילה הזה". ואולם נאמר אותו ביטוי להלן באותו פרק בתורה: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה" וגו' (שם יב, יב), ועל זמנה של מכת בכורות יודעים אנו מהכתוב "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים" וגו' (שם יא, ד—ה) ואם כן מה להלן בענין מכת הבכורות עד חצות כמפורש, אף כאן בציווי האכילה הכוונה היא עד חצות.

אמר ליה [לו] ר' עקיבא: והלא כבר נאמר "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'" (שם יב, יא), הרי שהפסח נאכל עד שעת חפזון, שהיא השעה בה נחפזו ישראל לצאת ממצרים, כאמור "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", ואם כן אכילת הפסח היא עד עלות השחר. אם כן מה תלמוד לומר "בלילה"?

שהרי לדעה זו אין בכך קביעה מדוייקת, אלא יש לבאר כך: כי יכול היית לומר כי יהא הפסח נאכל כשאר הקדשים ביום, שכן כל שאר הקרבנות זמן שחיטתם ואכילתם הריהו ביום, על כן תלמוד לומר "בלילה", להדגיש: בלילה הוא נאכל, ולא ביום. ובסיכום: ההבדל בין דברי ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא הוא, אשר כפי הנראה האחד מסתמך על המלה "בלילה" והאחר על "בחפזון", מעתה ממשיכים לברר את דעות שני התנאים ביתר דיוק.

בשלמא [נניח] לר' אלעזר בן עזריה דאית ליה [שיש לו, שהוא מחזיק בדעה] כי גזירה שוה נלמדת מהשוואת המילים "בלילה הזה" באכילת הפסח ו"בלילה הזה" במכת בכורות, ולשיטתו אצטריך למכתב ליה [הוצרך לכתוב לו] "הזה" כדי להראות על שויון הזמנים. אלא לר' עקיבא שאינו למד גזירה שווה זו האי [אותו] "הזה" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ולשם מה ההדגשה "הזה"?

ומשיבים: למעוטי [למעט] לילה אחר הוא דאתא [שבא], כתוב זה, שאפשר היה להניח כי את קרבן הפסח יאכלו במשך שני לילות, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ופסח נכלל בתוך סוג הקרבנות הקרוי קדשים קלים, וגם שלמים הם קדשים קלים, ואם כן נשווה ביניהם ונאמר כי מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, כלומר, ביום בו נשחטו, בלילה שאחר כך, וביום הבא — אף פסח נאכל שני לילות במקום שני ימים, שהרי קרבן הפסח נשחט בערב, ומתוך השוואה לשלמים יהא נאכל לשני לילות ויום אחד שביניהם. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב "בלילה הזה" לומר שהוא דווקא, שאך בלילה הזה הוא נאכל ואינו נאכל בלילה אחר.

ושואלים: אם כן כיצד ילמד ר' אלעזר בן עזריה מן המקראות שאין הפסח נאכל לשני לילות? ומשיבים: לר' אלעזר בן עזריה

מ"לא תותירו עד בקר" נפקא [יוצאת] מסקנה זו, שאם אסור להשאיר מקרבן הפסח עד בוקר, ודאי שאי אפשר להותיר ממנו עד ללילה השני. ואין צורך להדגיש שהפסח נאכל רק בלילה הראשון.

ור' עקיבא מה הוא אומר על הלימוד מפסוק זה — לדעתו אי מהתם [אם משם], מפסוק זה שצויין, הוה אמינא [הייתי אומר] כי מאי [מהו] "בקר" — בקר שני. שהרי בתורה לא נאמר עד לאיזה בוקר אסור להשאיר את הפסח, ואפשר היה לחשוב שלאחר שנאכל הפסח, שני לילות אסור יהא להותיר ממנו לבוקר השני. ולכן יש להדגיש "בלילה הזה" ולא באחר.

ור' אלעזר בן עזריה על פירכה זו אמר [יכול היה לומר] לך: משמעות כל "בקר" שנאמר במקרא — בקר ראשון הוא, שאם אין הכתוב מציין אחרת, ודאי "בוקר" סתם האמור במקרא כוונתו לבוקר הראשון, שאם לא כן אין למקרא משמעות מוגדרת כלל.

על מחלוקת התנאים בין ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה בדבר זמן אכילת הפסח מעירים הני תנאי כהני תנאי [תנאים אלה כתנאים הללו] שאף הם נחלקו בדבר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בכתוב "שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים" (דברים טז, ו), ולאחר העיון מתברר שבפסוק זה מצויינים שלושה זמנים: "בערב" שמשמעו — שעות אחר הצהרים עד לשקיעה, "כבוא השמש" — שעת השקיעה, ו"מועד צאתך מארץ מצרים" שהוא כמבואר בספר שמות, בשעות הבוקר. על כן נראה כי זמנים אלה מקבילים לשלבים שונים במצוות הפסח, ובפירוטם נחלקו התנאים.

ר' אליעזר אומר: "בערב" אתה זובח (שוחט) את הקרבן, ו"כבוא השמש" אתה אוכל עד שעת חצות, ו"מועד צאתך מארץ מצרים" אתה שורף את מה שנותר מן הקרבן. כדעת ר' אלעזר בן עזריה. ר' יהושע אומר: "בערב" אתה זובח, ו"כבוא השמש" אתה אוכל, ועד מתי אתה אוכל והולך (ממשיך לאכול) — עד "מועד צאתך מארץ מצרים", כלומר, עד הבוקר, כדעת ר' עקיבא.

כגישה אחרת בהסברת מחלוקת ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא, אמר ר' אבא: הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים, כשנתנה להם הרשות לצאת, לא נגאלו אלא בערב, שנאמר: "כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה" (דברים טז, א), וכשיצאו בפועל — לא יצאו אלא ביום, שנאמר: "בחמשה עשר לחודש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים" (במדבר לג, ג), הרי שיצאו בשעות היום,

ואולם על מה נחלקו — על שעת חפזון שנאמר בפסוק "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'" (שמות יב, יא), שר' אלעזר בן עזריה סבר [סבור]: מאי [מהו] "חפזון" זה — חפזון של מצרים, שנחפזו המצרים לבוא לבתי ישראל לשלחם מפחד מכת הבכורות, והיתה שעה זו בחצות הלילה.

ור' עקיבא סבר [סבור]: מאי [מהו] "חפזון" זה — חפזון של ישראל, שנחפזו לצאת, והיה זה בשעות הבוקר.

מעין דברי ר' אבא תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] על הנאמר: "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה" יש לתמוה: וכי בלילה יצאו? והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר: "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה"! אלא, מלמד שהתחילה להם הגאולה מבערב.

ד מאחר שנסבו הדברים האחרונים ביציאת מצרים מביאים עוד מדרשי אגדה בנושא זה. נאמר בפסוק "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא, ב), ולכאורה תמוהה המלה "נא", שכן אמרי דבי [אמרו תלמידי בית המדרש] של ר' ינאי: אין "נא" אלא לשון בקשה, ומה טעם מדבר ה' לעם בלשון בקשה? ומסבירים שכך היתה כוונת הדברים: אמר ליה [לו] הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך ("נא"), לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם ("נא"), שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שתתקיים על ידי כך הבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים, שלא יאמר