השתא דנפקא ליה [עכשיו שיצא לו, שלמד] דבר זה מממה שנאמר "למקצה השמים ועד קצה השמים", אם כן הכתוב "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" למה לי?

ומשיבים: כתוב זה בא ללמד ענין אחר, כפי שאמר ר' אלעזר. שאמר ר' אלעזר: אדם הראשון היתה קומתו מן הארץ עד לרקיע, שנאמר: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים" (דברים ד, לב). וכיון שסרח (חטא) — הניח הקדוש ברוך הוא ידיו עליו — ומיעטו, שנאמר: "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" (תהלים קלט, ה).

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון, גודלו מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים", כלומר, מקצה העולם עד קצהו, כיון שסרח — הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר "ותשת עלי כפכה".

ושואלים: אי הכי, קשו קראי אהדדי [אם כך, קשים המקראות זה על זה], באחד נאמר שקומתו עד השמים, ובשני נאמר עד קצה הארץ! ומשיבים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא.

א ועוד בענייני הבריאה, אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון של בריאת העולם, ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה (שיעור אורך היום והלילה).

וראיות לאלה מן המקרא: שמים וארץ — דכתיב [שנאמר]: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א), תהו ובהו — דכתיב [שנאמר]: "והארץ היתה תהו ובהו" (בראשית א, ב), אור וחשך, חשך — דכתיב [שנאמר]: "וחשך על פני תהום" (בראשית א, ב), אור — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אלהים יהי אור" (בראשית א, ג), רוח ומים — דכתיב [שנאמר]: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב), מדת יום ומדת לילה — דכתיב [שנאמר]: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה).

תנא [שנה החכם] בתוספתא: תהו — הוא קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו, שממנו יצא חשך, שנאמר: "ישת חשך סתרו סביבותיו" (תהלים יח, יב), הרי שקו של חושך מקיף את העולם. בהו — אלו אבנים המפולמות (הלחות) המשוקעות בתהום, שמהן יוצאין מים, שנאמר: "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו" (ישעיהו לד, יא), ומכאן שתוהו הוא קו, ובוהו הוא אבנים.

ושואלים: ואור האם ביום ראשון איברי [נברא]? והכתיב [והרי נאמר]: "ויתן אתם אלהים ברקיע השמים" (בראשית א, יז), וכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי" (בראשית א, יט), הרי שנברא האור ביום הרביעי לבריאה!

ומשיבים: יש לפרש כדברי ר' אלעזר. שאמר ר' אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון לא היה אור החמה אלא אור מסוג אחר, והיה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים ועלולים להשתמש באור זה לרעה — עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו).

ולמי גנזו — לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א, ד), ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיהו ג, י).

וכיון שראה הקדוש ברוך הוא את האור שגנזו לצדיקים — שמח, שנאמר: "אור צדיקים ישמח" (משלי יג, ט).

ומעירים: כתנאי [כדברי תנאים] שחלקו בנושא זה, ששנינו: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, אלו דברי ר' יעקב. וחכמים אומרים: אור זה הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון, ולא נתלו במקומם הקבוע ברקיע עד יום רביעי.

ב אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, ובתבונה, ובדעת, ובכח, ובגערה, ובגבורה, בצדק, ובמשפט, בחסד, וברחמים.

וראיה לדבר: בחכמה ובתבונה נברא — דכתיב [שנאמר]: "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" (משלי ג, יט). בדעת — דכתיב [שנאמר]: "בדעתו תהומות נבקעו" (משלי ג, כ). בכח וגבורה — דכתיב [שנאמר]: "מכין הרים בכחו נאזר בגבורה" (תהלים סה, ז). בגערה — דכתיב [שנאמר]: "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו" (איוב כו, יא). בצדק ומשפט — דכתיב [שנאמר]: "צדק ומשפט מכון כסאך" (תהלים פט, טו). בחסד ורחמים — דכתיב [שנאמר]: "זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה" (תהלים כה, ו).

ועוד, אמר רב יהודה אמר רב באותם נושאים: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, שכאשר הן מתגלגלות החוט היוצא מהן גדל והולך, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו, שנאמר: "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו" (איוב כו, יא) והיינו [וזהו] שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אני אל שדי" (בראשית יז, א) — אני הוא שאמרתי לעולם די, שלא ילך ויגדל. וכעין זה אמר ריש לקיש: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את הים היה מרחיב והולך, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא, ויבשו, שנאמר: "גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב" (נחום א, ד).

ג בסוד הבריאה נחלקו בית שמאי ובית הלל, תנו רבנן [שנו חכמים], בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א), משמע שמים קודם לארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" (בראשית ב, ד).

אמר להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה (קומה שניה) ואחר כך בונה בית?! שכן נאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה" (עמוס ט, ו), שקודם נבראה הארץ, ועליה השמים. אמר להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם אדם עושה שרפרף להניח עליו רגליו, ואחר כך עושה כסא?! שנאמר "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי" (ישעיהו סו, א). וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו" (ישעיהו מח, יג), משמע שנבראו יחד.

ושואלים: ואידך [והאחרים] בית שמאי ובית הלל, לדעתם מאי [מה פירוש] "יחדו"? ומשיבים: דלא משתלפי מהדדי [שאינם נפרדים זה מזה] והביטוי "יחדיו" איננו מתאר את זמן בריאתם, אלא את האופן שבו הם עומדים. ומעירים: מכל מקום קשו קראי אהדדי [קשים המקראות זה לזה], שפעם מקדים שמים ופעם ארץ! אמר ריש לקיש: כשנבראו, ברא תחילה את השמים ואחר כך ברא את הארץ וזה סדר בריאה ראשונה, וכשנטה (פרס, קבעם במקומם) נטה הארץ ואחר כך נטה שמים.

אגב כך מסבירים, מאי [מה פירוש] מה מקור המלה "שמים"? אמר ר' יוסי בר חנינא: זהו נוטריקון ששם מים. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: "שמים" פירושו — אש ומים, מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן (עירבבן) זה בזה, ועשה מהן רקיע.

ד מסופר: שאל ר' ישמעאל את ר' עקיבא כשהיו מהלכין בדרך, אמר ליה [לו]: אתה ששימשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, שהיה נחום איש גם זו דורש כל "אתין" שבתורה, שכל מילת "את" במקרא היה דורש שהיא באה לרבות ולהוסיף דבר מה, "את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א) מה היה דורש בהן? אמר ליה [לו]: כך היה צריך לדרוש: אילו נאמר "בראשית ברא אלהים שמים וארץ", הייתי אומר: שמים — שמו של הקדוש ברוך הוא, וכן ארץ. שאף אלה שמותיו הם, עכשיו שנאמר: "את השמים ואת הארץ" משמע שאלה הם הנבראים, וברור ש"שמים" הם שמים ממש, "ארץ" — ארץ ממש ולכך יש כאן צורך במילות "את".