סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

מדלא קתני בהו פני שלא שנה בהם] מעלה להפריד בין אוכלי חולין על טהרת הקודש לאוכלי קודש ממש, לומר שאוכלי חולין בטהרת קודש, בגדיהם מדרס לאוכלי קודש.

ושואלים: ודלמא [ושמא] האי [זה] שלא קתני בהו [שנה בהם] מעלה מיוחדת, הרי זה מפני שאין להם דרגה מיוחדת, דאי דמו [שאם דומים הם] לתרומההא תני [הרי שנה] כבר תרומה, ואי דמו [ואם דומים הם] לחולין — הא תני [הרי שנה] לחולין. וראיה לדבר שאין להם מעלה לעצמה — דתניא כן שנינו בברייתא]: חולין שנעשו על טהרת הקודשהרי הן כחולין, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: הרי הן כתרומה ולא כקודש. ואם כן ממה שלא נזכרה מעלה זו במפורש אין הוכחה.

אלא מסיפא [מסופה] של המשנה נוכיח. ששנינו: יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש, יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת,

ונדייק: לחטאת אין [כן] נחשבת היא כמדרס, אבל לקודש לא תיחשב למדרס, וסומכים על טהרתו, אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא] כי חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו [הם נחשבים], ואין להבחין עוד ביניהם, שאם מקפיד על טהרת הקודש בחולין אפשר לסמוך על כך אף לקדשים.

א ולענין ההקפדה היתירה בשמירת בגדים שלא יהא בהם חשש טומאה, אמר ר' יונתן בן אלעזר: נפלה מעפרתו (עטיפתו, כעין סודר) של המקפיד ומחמיר בטהרה הימנו, ואמר לחבירו: "תנה לי" ונתנה לו — טמאה המעפורת, ואף שחבירו טהור, כיון שבאותה שעה הסיח דעתו משמירה — הרי זה כאילו נטמאה. ובדומה לכך אמר ר' יונתן בן עמרם: נתחלפו לו כלים (בגדים) של שבת בכלים של יום חול ולבשן — נטמאו, שחשב שבגדים אחרים הם, והרי זה היסח דעת ושוב אין שמירתו נחשבת.

אמר ר' אלעזר בר צדוק: מעשה בשתי נשים חבירות (שהיו מקפידות על טהרה), שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ, ובא מעשה לפני ר' עקיבא וטימאן. הרי שעשיית דבר שלא בכוונה נחשבת כהיסח הדעת, ומטמא, גם אם אין טעם להחזיק טומאה בו.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אושעיא: אלא מעתה, לפי הנחה זו, אם הושיט ידו לסל ליטול פת חטין ועלתה בידו במקומה פת שעורים, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שנטמאת הפת?

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר, כך הוא גם כן]והתניא [והרי שנינו בברייתא]: המשמר את החבית מלהטמא בחזקת שהיא חבית של יין ונמצאת שהיא של שמן — טהורה מלטמא, משמע שהעובדה שלא ידע מה הוא שומר אינה גורמת כשלעצמה לטומאה! ודוחים: ולטעמיך אימא סיפא [ולפי טעמך, לשיטתך, אמור את סופה] של אותה ברייתא, ששנינו בה: ואסורה מלאכול, משמע שבאמת אין זו נחשבת שמירה גמורה. ושואלים: באמת אמאי [מדוע], מה הסיבה לחלק בין טומאה לאיסור אכילה? שאם אין הטעות פוגמת בשמירה לענין טהרה, היתה צריכה להיות גם מותרת באכילה!

אמר ר' ירמיה: כאן מדובר באומר "שמרתיה מדבר המטמאה ולא מדבר הפוסלה". כלומר, דקדקתי בשמירה לשומרה רק מדבר שהוא מטמא טומאה חמורה, הגורמת שהדבר שנטמא מטמא גם אחרים, אבל לא שמרתיה מטומאה קלה שרק פוסלת אותה (שהיא עצמה נטמאת ואינה מטמאה). ולכן כיון ששמרה מטומאה — טהורה היא מלטמא אחרים, אבל אסורה באכילה שמא נפסלה בטומאה.

ושואלים: ומי איכא נטירותא לפלגא [והאם יש שמירה למחצה], שאפשר להגיד שאדם נשמר רק מדרגה מסויימת של טומאה בלבד? ומשיבים: אין [כן], והתניא אכן כן שנינו בברייתא]: הושיט ידו בסל המלא תאנים, והסל מונח על כתיפו, והמגריפה המיועדת לגריפת אפר מן הכירה וגם להפרדת התאנים הדבוקות זו מזו, בתוך הסל, והיה בלבו על הסל לשומרו בטהרה ולא היה בלבו על המגריפה, הסל טהור והמגריפה טמאה.

ושואלים: ומדוע הסל טהור? תטמא המגריפה לסל אם נחשבת היא טמאה! ומשיבים: דין הוא שאין כלי מטמא כלי ולכן הסל טהור. ושואלים: וליטמא [ושיטמא] מה שבסל שאיננו כלי, אלא אוכל, והוא טמא מחמת כלי! אמר רבינא: באומר: שמרתיו את המגריפה מדבר שמטמאו ולכן אין המגריפה מטמאה אחרים ולא שמרתיו מדבר הפוסלו, ולכן היא עצמה נטמאת. ואם כן אין להוכיח מזה שאין החבית מותרת באכילה.

וחזרנו לבעיה הראשונה, מכל מקום קשיא [קשה] מדוע כאשר טועה אדם במה שהוא משמר שייחשב כטמא? הלא שנינו במפורש שהמשמר את החבית בחזקת שהיא של יין ונמצאת שהיא של שמן, הריהי טהורה מלטמא!

ועוד מותיב [מקשה] רבה בר אבוה: מעשה באשה אחת שבאת (באה) לפני ר' ישמעאל, ואמרה לו: רבי, בגד זה ארגתיו בטהרה, ולא היה בלבי לשומרו בטהרה. כלומר, לא התכוונתי לשומרו לשם כך אבל אני יודעת שלא היתה כל טומאה בדבר. ומתוך בדיקות שהיה ר' ישמעאל בודקה אם אמנם היה הכל בטהרה, אמרה לו בתוך דבריה: רבי, אשה אחרת שהיתה באותה שעה נדה משכה עמי בחבל בשעת אריגה, ואם כן נטמא הבגד ממש על ידי היסט הנידה. אמר ר' ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: בלבו לשומרו — טהור, אין בלבו לשומרו — טמא. שהרי רואים מכאן שכיון שלא היה בליבה לשמור בטהרה, באה לידי טומאה בלי שתשים לב לזה.

שוב מעשה באשה אחת שבאת (באה) לפני ר' ישמעאל, ואמרה לו: רבי, מפה זו ארגתיה בטהרה, ולא היה בלבי לשומרה מטומאה. ומתוך בדיקות שהיה ר' ישמעאל בודקה, אמרה לו: רבי, נימא (חוט) נפסקה לי וקשרתיה בפה, ומן הסתם נרטב החוט ברוק, וכיון שהיה חוט רטוב יש לחשוש שמא נגע בו טמא ונטמאה המפה מחמת משקים טמאים. שכן גזרו חכמים שכל טומאה הנוגעת במשקה, הריהי מטמאה אותו שני לטומאה ואף מטמאה את הכלי שנגעה בו.

אמר ר' ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: בלבו לשומרו — טהור, אין בלבו לשומרו — טמא. ומכל מקום למדים אנו שאם מתכוון לשמירה בטהרה, אף שטעה בפרט מסויים, אין זה היסח דעת המטמא.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר בר צדוק בשתי נשים חברות שנתחלפו בגדיהן, אפשר לומר: כל אחת ואחת אומרת בליבה: חברתי אשת עם הארץ ולא חבירה, ומסחה דעתה מינה [ומסיחה את הדעת ממנה מבגדיה] מפני שבטוחה שכבר נטמאו, והיסח הדעת פוסל לענין זה כטומאה.

ואף לר' יונתן בן עמרם במי שנתחלפו לו כלי שבת בשל חול נמי [גם כן] יש לומר, כיון שכלים של שבת עביד להו [עושה להם] שימור טפי [יתר] וכיון שחושב שהם של חול מסח דעתיה מינייהו [מסיח את דעתו מהם] מאותה שמירה מעולה, והיסח דעת זה פוסל. אלא לר' יונתן בן אלעזר שחבירו מרים לו את המעפורת, מדוע נחשב הדבר כהיסח דעת? נעביד להו [שיעשה להם] שימור בידיה דחבריה [בידו של חבירו] וישמור שלא יטמאו, ומדוע הם נטמאים?

אמר ר' יוחנן: חזקה, אין אדם משמר מה שביד חברו. שכיון שהדבר ביד אחר — מסיח הוא דעתו משמירתו. ושואלים: ולא וכי אין אדם יכול לשמור דבר שביד חבירו?

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר