ונפסקה רצועה של סנדלו שהיתה טמאה במדרס הזה, ונטלה והניחה (את הרצועה) על פי החבית, ונפלה הרצועה לאויר (לחלל) החבית, ונטמאת החבית כולה. באותה שעה אמרו וגזרו לעתיד: הנושא את המדרס — נושא את התרומה, אבל לא את הקדש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] היה המעשה, וגזרו משום מעשה זה, תרומה נמי [גם כן] יגזרו בה שמא תארע בה תקלה דומה ותטמא אף היא! ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי] — כשיטת ר' חנניה בן עקביא היא, שאמר בנושא דומה: לא אסרו אלא בירדן, ובספינה, וכמעשה שהיה. שלדעתו, כל מקום שגזרו חכמים על דבר מסויים כתוצאה ממעשה שהיה, לא הרחיבו את הגזירה לעניינים דומים, אלא דווקא באותו אופן עצמו.

ושואלים: מאי היא [מה הוא] אותו ענין? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת (פרה אדומה) ויעבירם בירדן ובספינה, וכן לא יעמוד בצד זה של נהר ויזרקם לצד אחר, ולא ישיטם את מי החטאת ואפר החטאת על פני המים כלל ולא ירכב על גבי בהמה ולא על גבי חבירו כשאפר חטאת בידו, אלא אם כן היו רגליו שלו נוגעות בקרקע. אבל מעבירן על גבי הגשר ואינו חושש מפני הטומאה. ואומרים: אחד הירדן ואחד שאר הנהרות לגזירה זו. ר' חנניה בן עקביא אומר: לא אסרו אלא בירדן ודווקא בהעברה בספינה, ובדיוק באופן כמעשה שהיה.

ושואלים: מאי [מהו] אותו מעשה שהיה? ומשיבים, אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה והאהילו עליו מי החטאת ונטמאו. באותה שעה אמרו: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן בספינה. וכן כאן המעשה היה בקודש ולא בתרומה, ולכן לא גזרו בתרומה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אמנם ברורה לנו כבר הלכה זו כשמדובר — בדומה למעשה שהיה — בגרימת טומאה על ידי דבר טמא כגון סנדל טמא, אך הבעיה היא סנדל טהור מהו כלומר: אם נשא דבר טהור האם מותר לשאתו עם הקודש? וכן, ברור לנו כאשר מעשה זה היה בחבית פתוחה, אבל אם היתה זו חבית סתומה מהו? ועוד: אם עבר ונשא מהו? האם גוזרים טומאה מפני שעבר על גזירת חכמים, או לא?

ר' אילא אמר: אם עבר ונשא — טמא. ר' זירא אמר: אם עבר ונשא — טהור.

א שנינו במשנה: כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש, אבל לא לתרומה. ושואלים: דגמרינהו [שגמר אותם] את מלאכת הכלים הללו מאן [מי]? אילימא דגמרינהו [אם תאמר שגמר אותם] חבר, אם כן — למה להו [להם] טבילה? הלא מקפיד הוא בדיני טהרה!

אלא דגמרינהו [שגמר אותם] עם הארץ — וכי אלה נגמרין בטהרה קרי להו [קורא להם]? והרי עצם מגעו של עם הארץ מטמא! אמר רבה בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: לעולם תפרש דגמרינהו [שגמר אותם] חבר, אלא שגזרו טומאה לקודש משום חשש של צינורא (טיפת רוק) של עם הארץ שאולי ניתזה עליהם ושמא הוא זב וטימאה אותם הטיפה.

ושואלים: דנפל אימת [מתי נפלה, ניתזה טיפה זו]? אילימא מקמי דליגמריה [אם תאמר לפני שגמר אותו, את הכלי], — הא לאו מנא [הרי לא כלי] הוא, ואינו מקבל אז טומאה כלל. אלא ודאי ניתזה עליו בתר דגמריה [לאחר שגמרו] — הלא מיזהר זהיר בהו [נזהר הוא בהם] ואין לחשוש שנטמאו! ומשיבים: לעולם תפרש שמשנתנו מדברת מקמיה דגמריה [לפני שגמרו], ודלמא בעידנא דגמריה [ושמא בזמן שגמרו, את הכלי] עדיין לחה היא אותה טיפת רוק, ולכן היא מטמאה את הכלי הגמור, ושמא האומן לא שם לב שעדיין מצוי רוק על הכלי.

ומעירים: טבילה — אין [כן] צריך הכלי, אבל הערב שמש לאחר טבילה לא, ונחשב טהור מיד.

ואם כן מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' אליעזר היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: שפופרת שעשאה מקנה, שחתכה כדי להשתמש בה לחטאת למי אפר פרה אדומה, ר' אליעזר אומר: יטבול מיד לפני שמתחיל להשתמש בה. ר' יהושע אומר: יטמא אותה טומאה ודאית ואחר כך יטבול. והוינן בה [והיינו עסוקים בשאלה זו]: שחתכה [שחתך אותה] את השפופרת מאן [מי]? אילימא [אם תאמר] שחתכה חבר — למה לי טבילה? הלא טהורה היא! ואלא תאמר שחתכה עם הארץ, וכי בהא לימא [בזו יאמר] ר' יהושע יטמא ויטבול? הא הריהו טמא וקאי [ועומד] משום מגע עם הארץ!

ואמר רבה בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: לעולם תפרש שחתכה חבר, ומשום חשש צינורא [טיפת רוק] של עם הארץ שאולי נתזה עליה. ושואלים: טיפת רוק זו דנפל אימת [שנפלה מתי]? אילימא מקמי דליחתכה [אם תאמר שנפלה לפני שחתך אותה] — הא לאו מנא [הרי לא כלי] הוא אלא חומר גלם בלבד שאינו מקבל טומאה, ואלא תאמר שנפלה בתר [לאחר] שחתכה — הלא מיזהר זהיר [זהיר] הוא בה! ומשיבים: לעולם תפרש שניתזה מקמי דליחתכה [לפני שחתך אותה], ויש לחשוש דלמא בעידנא [שמא בזמן] שחתכה עדיין טיפת הרוק לחה היא ואז נטמא הכלי.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יהושע — היינו דאיכא היכירא [הוא שיש בכך היכר] לצדוקין שהיו עושים מעשה זה כדי להראות שאין אנו חוששים לדעותיהם.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה האדומה, להוציא מלבן של צדוקין. שהיו הצדוקים אומרים: במעורבי שמש היתה נעשית, שהעוסקים בפרה אדומה חייבים להיות טהורים לגמרי, ומי שטבל ולא שקעה עליו השמש עדיין יש בו מקצת טומאה. וחכמים טימאו בכוונה את העוסקים, כדי להפגין נגד דעת הצדוקים. וזו הסיבה למה שהורה ר' יהושע שצריך לטמא את השפופרת לפני הטבילה.

אלא לר' אליעזר, אי אמרת בשלמא בעלמא בעינן [נניח אם אתה אומר שבכלל צריך] הערב שמש, אם כן היינו דאיכא היכירא [הוא שיש היכר] לצדוקין, שהרי כרגיל לא היתה שפופרת זו נחשבת טהורה לגמרי, ובכל זאת משתמשים בה למי חטאת. אלא אי אמרת בעלמא לא בעינן [אלא אם אומר אתה שבכלל איננו צריכים] הערב שמש וטבילה בלבד דיה להוציא מחשש טומאת מגע עם הארץ — מאי היכירא איכא [מה היכר] לצדוקין [יש כאן]? אלא ודאי סבור ר' אליעזר שצריך הערב שמש, להיטהר מטומאת עם הארץ ונמצא כי משנתנו אינה כשיטתו!

אמר רב: אכן ככלל לשיטת ר' אליעזר אין צורך בהערב שמש לכלים הנגמרים בטהרה, ובכל אופן יש היכר כלפי הצדוקים,