או שניהן יוצאין — דינה כלחוץ ולא יקנה ממנו. שאם נכנסים — ימתינו עד שיכנסו ואז יקנו מהם, ואם יוצאים — הרי יכלו לעשות את העיסקה קודם, ומשלא עשו, שוב לא יעשו.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] דבר זה, שאפשר לדייק את הדברים מלשון המשנה. כיצד? הקדר שמכר את הקדירות ונכנס לפנים מן המודיעים, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שנכנס לפנים מן המודיעים, הא [הרי] במודיעים גופה [עצמה] לא מהימן [אינו נאמן]. אימא סיפא [אמור את סופה] של משנתנו: יצא — אינו נאמן, ומכאן אפשר לדייק: הא [הרי] מודיעים גופה [עצמה] — נאמן, ואם כן סתירה פנימית מצויה בדין זה. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש להבדיל: כאן בקדר יוצא וחבר נכנס שאז נאמן, כאן בששניהן יוצאין או שניהן נכנסין, ועל פי זה מתיישבים דיוקי המשנה יחד. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א תנא [שנה החכם]: נאמנין הכל לומר שהם טהורים, דווקא בכלי חרס הדקין (הקטנים) לקודש שאי אפשר בלעדם. אמר ריש לקיש: שיעורם של כלים קטנים והוא שניטלין בידו אחת ולא יותר מזה. ור' יוחנן אמר: לאו דווקא, אפילו שהם גדולים ואין ניטלין בידו אחת.

אמר ריש לקיש: לא שנו שנאמנים אלא כשהיו הכדים ריקנין, אבל היו הכדים מלאין — לא. ור' יוחנן אמר: אפילו היו הכדים מלאים, ואפילו אפיקרסותו (כנף בגדו) לתוכו של הכלי, אין חוששים לטומאה, שחכמים לא גזרו באלה. ואמר רבא: ומודה ר' יוחנן במשקין עצמן שהן טמאין, שאף שלא גזרו חכמים לטמא את הכדים, לא התירו גזירת טומאת המשקים. ואל תתמה שהדבר נראה כסתירה שהרי כבר אמרנו שיכול להיות מעין זה; לגין מלא משקין והוא כלי שהיה בתוך כד שהיה עליו צמיד פתיל באהל המת, והלכה היא שהלגין — טמאין טומאת שבעה, ומשקין טהורין.

ב משנה הגבאין (גובי מיסים מטעם המלכות) שהיו עמי הארץ שנכנסו לתוך הבית לגבות מס, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים שגנבו — נאמנין לומר: לא נגענו בשאר כלים שבבית, והם טהורים. ובירושלים נאמנין הכל על הקודש, כל ימות השנה ובשעת הרגל נאמנים אף על התרומה.

ג גמרא ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה אחרת: הגבאין שנכנסו לתוך הבית — הבית כולו טמא! ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] — דאיכא [שיש] גוי בהדייהו [איתם] שאז הם עושים חיפוש שלם בכל הבית כולו, ובודאי נגעו בכל דבר. הא [זה] — דליכא [שאין] גוי בהדייהו [איתם], שאז אם אמרו שלא נגעו בדבר — נאמנים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם יש גוי עמהן עם הגבאים — נאמנין לומר "לא נכנסנו", אבל אין נאמנים לומר "נכנסנו אבל לא נגענו".

לעצם הענין שואלים: וכי איכא [וכאשר יש] גוי בהדייהו [איתם] מאי הוי [מה יש] מדוע משתנה הדין? ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: אימת גוי עליהן, שכיון שהוא גוי, ואיננו מישראל חוששים הם מפניו שמא יענישם, שמן הסתם הוא הממונה עליהם. וחד [ואחד מהם] אמר: אימת מלכות עליהן, שמא ימסור הגוי למלכות, והם מתייראים שלא לעשות חיפושם בשלימות. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה, אם הטעם הוא זה או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] באופן שהיה זה גוי שאינו חשוב, שאז אין אימת הגוי עליהם, אבל עדיין יש אימת מלכות עליהם.

ד שנינו במשנה: וכן הגנבים שהחזירו את הכלים — נאמנים. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: הגנבים שנכנסו לתוך הבית — אינו טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים, ואינם נאמנים לומר: שם לא נגענו. אמר רב פנחס משמיה [משמו] של רב: במשנתנו מדובר כשעשו הגנבים תשובה ומשום כך הם נאמנים. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] דקתני [ששנינו] שהחזירו את הכלים, משמע שהחזירו את הכלים בשעת תשובתם. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ה שנינו: ובירושלים נאמנין על הקדש. תנא [שנה החכם]: נאמנין אף על כלי חרס הגסין (גדולים) לקדש, ולא רק הקטנים. וכל כך למה התירו חכמים, ולא גזרו בהם טומאה כמו בכל מקום אחר — לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, שתיקנו חכמים בגלל קדושת העיר ויופיה שלא יעשו בה כבשונות, ולכן בהכרח צריכים להביא כלי חרס מבחוץ, ולכך לא גזרו עליהם.

ו ועוד שנינו במשנה: ובשעת הרגל נאמנים אף על התרומה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], שיש הבדל בין שעת הרגל לזמן אחר? אמר ר' יהושע בן לוי, שאמר קרא [הכתוב] בענין פלגש בגבעה: "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ, יא), והרי זה בא ללמדנו שכאשר באים כל ישראל יחד לעיר אחת הכתוב עשאן כולן חברים, וכאן דורש "חברים" במובן — שומרי הלכה בדקדוק.

ז משנה הפותח את חביתו של יין, ומוכר ממנה לכל, וכן המתחיל בעיסתו ומוכר ממנה לכל על גב (אגב) הרגל, כלומר בתוך הרגל, שבו הכל נחשבים כטהורים, ר' יהודה אומר: כיון שבשעה שהתחיל למכור נחשב היה הדבר לטהור — יגמור אף לאחר הרגל, ומחשיבים הכל כטהור ואין חוששים למגע עם הארץ שהיה בינתים, וחכמים אומרים: לא יגמור.

ח גמרא יתיב [ישב] ר' אמי ור' יצחק נפחא [הנפח] אקילעא [בחצירו] של ר' יצחק נפחא, פתח חד [אחד מהם] ואמר: מהו שיניחנה לרגל אחר? האם מותר להניח את החבית הזו עד רגל אחר ואז אפשר יהיה להשתמש בה כטהורה גם לדעת חכמים?

אמר ליה אידך [לו האחר]: הלא בינתיים יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת [ואתה אומר] יניחנה לרגל אחר?! אמר ליה [לו]: אטו [וכי] עד האידנא [עכשיו], כל ימות הרגל לאו [האם לא] יד הכל ממשמשין בה? והלא בימות הרגל התרת! אמר ליה [לו]: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא [נניח] עד האידנא [עכשיו] טומאת עם הארץ ברגל רחמנא [התורה] טהרה אותה ולכן אין חוששים לטומאתה, אלא השתא [עכשיו] טמאה היא שהרי חוששים כל השנה לטומאת עם הארץ.

ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שהוא כמחלוקת תנאים] באותו ענין; דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: יניחנה לרגל אחר, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לא יניחנה לרגל אחר. מאי לאו תנאי [האם לא מחלוקת תנאים] היא בשאלה זו עצמה?

ודוחים: לא, אפשר לומר הא דקתני [זה ששנה] יניחנה — דעת ר' יהודה היא, והא דקתני [וזה ששנה] לא יניחנה —דעת רבנן [חכמים] היא, האומרים לא יגמור. ומקשים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? הא [הרי] ר' יהודה יגמור קאמר [אמר] ואם מותר לו לגמור, למה לו להניחה לרגל אחר?! אלא כך צריך לומר: הא דקתני [זה ששנה] לא יניחנה — דעת ר' יהודה היא, והא דקתני [וזה ששנה] יניחנה — דעת רבנן [חכמים] היא. ומאי [ומה פירוש] לא יניחנה — הכוונה היא שאין צריך להניחה, שהרי לדעת ר' יהודה יכול לגומרה בטהרה גם עכשיו.

ט משנה משעבר הרגל — מעבירין על טהרת העזרה, שהיו מטהרים את כל הכלים שבעזרה מפני טומאת עמי הארץ שנגעו בהם בתוך הרגל. עבר הרגל ליום ששי — לא היו מעבירין מיד, מפני כבוד השבת, שהרי על הכהנים לעסוק בצרכי השבת, ולכן דוחים זאת לאחר השבת. ר' יהודה אומר: אף לא ביום חמישי, לפי שאין הכהנים פנויין.

י גמרא תנא [שנה החכם] בתוספתא להסביר את דברי ר' יהודה: שאין הכהנים פנויין מלהוציא בדשן, משום שבמשך החג היה מצטבר אפר ושומן (דשן) רב מאוד על גבי המזבח, ולא היו מסירים אותו כל ימות הרגל, והיו צריכים להסיר כמויות גדולות מאוד לאחר מכן, ולכן היו כולם עסוקים בכך במוצאי החג ולא היה להם פנאי לעסוק בדברים אחרים.

יא משנה כיצד מעבירין על טהרת העזרה? מטבילין את הכלים שהיו במקדש, ואומרין להם לכהנים עמי הארץ ברגל: הזהרו