א משנה מצות התורה ליבם את אשת האח שמת ללא ילדים, או לפטור אותה על ידי חליצה, אמורה רק כאשר האלמנה מותרת להינשא ליבם (האח החי). אולם אם האלמנה אסורה על היבם משום שהיא קרובה לו קירבת משפחה, ואם ישא אותה יתחייב משום גילוי עריות — במקרה זה לא חלה על האשה מצות ייבום כלל, והיא פטורה לא רק מן הייבום אלא גם מן החליצה. ולמדו חכמים, שלא זו בלבד שאשה זו פטורה מן הייבום, אלא גם צרתה פטורה. שאם היתה לאח המת אשה אחרת שניה ("צרה"), שאיננה קרובה של האח החי, כיון שאחת הנשים אסורה עליו משום ערוה — גם השניה, צרתה, פטורה מן החליצה ומן הייבום. ולא עוד אלא אם אותה צרה התייבמה לאח אחר של המת (שלגביו איננה אסורה משום ערוה), אם גם אח זה ימות בלא ילדים, ותחול שוב על האח הראשון חובת הייבום, לא זו בלבד שזו שהיא צרת ערוה פטורה מן הייבום והחליצה, אלא גם צרת הצרה פטורה. כלומר, שגם אשה אחרת של האח השני נפטרת ממצות ייבום משום שהיא צרתה של הצרה הראשונה. והוא הדין גם אם נמשך הדבר, שאותה צרה נתייבמה לאח אחר שלא היתה אסורה עליו, שכלל הוא: כל אשה שנפטרה מן היבם משום צרת ערוה נעשית לגביו כמו ערוה עצמה, ופטורה מן החליצה ומן הייבום. והמשנה מפרטת את המקרים השונים: חמש עשרה נשים הן קרובות משפחה שיש בהן משום ערוה, והן פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם, וכן הן פוטרות גם צרות־של־צרות־של־צרות, וכך הלאה.

ואלו הן: אם היתה אשת המת בתו של האח החי, שהאח שמת נשא את בתו, וכשמת בלא בנים נמצא שעל הבת חלה ("נופלת לפניו") חובת ייבום, וכן אם היתה אשת האח שמת בת בתו של המייבם, וכן אם היתה בת בנו, וכן אם היתה אשת המת בת אשתו של היבם, או היתה

בת בנה של אשתו, או בת בתה של אשתו, או שאשת האח שמת היתה חמותו של היבם, או אם חמותו, או אם חמיו, או שאשת המת היתה

אחותו של האח החי מאמו (ולא היתה אחות האח המת, שלא היו הם אחים אלא מאב), או שהיתה אחות אמו של האח החי, או שהיתה אחות אשתו, או שהיתה אשת אחיו מאמו, ולאחר שאותו אח מאם מת או גירש את אשתו נשא אותה אחיו של זה מאביו, ואותה אשה איננה קרובתו, ומת אח זה ונפלה האשה לייבום לפני האח החי (אחר שהיתה בעבר אשת אחיו מאמו),