כותח הבבלי (תבלין שיש בו פירורי לחם שהחמיצו) וכל מיני כותח אסור למכור לגוי שלשים יום קודם הפסח. שמאחר שהכותח משמש כתבלין בלבד, משאירים אותו זמן רב יותר מאשר מאכלים אחרים.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: מלכתחילה נותנין מזונות לפני הכלב בחצר בשבת, ואין חוששים שמא יטלם ויוציאם לרשות הרבים. ואם נטלו הכלב ויצא מחוץ לחצר — אין נזקקין לו, שאין צריך לדאוג שיאכלם הכלב דווקא באותה חצר.

וכיוצא בו אמרו: נותנין מזונות לפני הגוי בחצר בשבת. ואם נטלו הגוי ויצא — אין נזקקין לו. ושואלים: הא תו [זה עוד] למה לי, והלא היינו הך [זהו זה], כלומר, הרי משמעות ההלכה זהה גם בכלב וגם בגוי, כי איסורי שבת אינן חלים על שניהם. ומשיבים: יש להבדיל, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי האי [זה, הכלב] הרי החובה לדאוג למזונותיו רמי עליה [מוטלת עליו], על בעל החצר שהוא בעליו, והאי לא רמי עליה [וזה, הגוי מזונותיו אינם מוטלים עליו], על בעל החצר, ואם כן כאשר יש בדבר חשש של חילול שבת היה מקום לומר שלא יתן לו מזונו, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם בגוי מותר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: לא ישכיר אדם את כליו לגוי בערב שבת, שנראה כאילו היהודי מקבל שכר בעד עבודה הנעשית בשבת. ואולם ביום רביעי וביום חמישי — מותר. וכיוצא בו, אין משלחין איגרות ביד גוי בערב שבת, ואולם ברביעי ובחמישי — מותר. אף על פי כן אמרו עליו על ר' יוסי הכהן ואמרי לה [ויש אומרים] שאמרו זאת על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד גוי מעולם, כדי שלא יזדמן שהגוי יטלטל את מכתבו בשבת.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין משלחין איגרת ביד גוי בערב שבת, אלא אם כן קוצץ לו דמים, כלומר, קובע לו שכר קצוב עבור העברת המכתב. שאז כל מה שעושה הגוי במכתב זה איננו בשליחותו של ישראל, כי אם לשם עצמו, שהרי שכרו קצוב מראש. בית שמאי אומרים: אין מוסרים איגרת בערב שבת לידי גוי אלא כשיש עדיין שיעור זמן כדי שיגיע הגוי לביתו לפני חשיכה. ובית הלל אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה של העיר אליה נשלח.

ושואלים: והלא קצץ [קבע] מחיר, ומה משנה לנו אם יגיע בערב שבת או ביום השבת? אמר רב ששת, הכי קאמר [כך אמר]: ואם לא קצץ את מחיר השליחות — בית שמאי אומרים: אין מוסרים לו את האיגרת אלא אם כן נשאר עד כניסת השבת שיעור זמן כדי שיגיע הגוי לביתו. ובית הלל מגבילים את ההיתר למסור לגוי ואומרים: שיעור הזמן הוא עד שיגיע לבית הסמוך לחומה.

ושואלים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילה] שאין משלחין אלא אם כן קצץ? הרי שבלא קציצה אין לשלוח כלל! ומשיבים: לא קשיא אפשר להסביר כי הא [זה] ששנינו שמותר למסור לגוי איגרת בערב שבת אפילו בלא לקצוץ הרי זה באופן דקביע בי [כשקבוע בית] דואר במתא [בעיר], הא [זה] שמותר למסור אפילו בלי לקצוץ, הרי זה באופן שלא קביע בי דואר במתא [קבוע בית דואר בעיר].

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, שלא ייראה הדבר שעושה הישראלי מלאכה ביום השבת. במה דברים אמורים — כשהפליג לדבר הרשות, אבל אם הפליג לדבר מצוה — שפיר דמי [יפה נחשב, מותר]. אבל גם אז צריך שיהא פוסק (קובע) עמו, עם הגוי המנהיג את הספינה, על מנת לשבות, ואולם אף על פי שפסק עמו — הגוי אינו שובת, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך לפסוק. ואולם להפליג בספינה הנוסעת מצור לצידן, שהנסיעה היא נסיעה קצרה בים — אפילו בערב שבת מותר.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין צרין על עיירות של גוים במלחמה פחות משלשה ימים קודם לשבת, כדי שלא יצטרכו להתחיל בחילול שבת בהקמת המצור. ואולם אם כבר התחילו במצור פחות משלושה ימים לפני שבת — אין מפסיקין מכל פעולות המלחמה אף בשבת. וכן היה שמאי אומר: ממה שנאמר "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ, כ), למדים כי מאחר ויש לעשות את המצור "עד רדתה", יש אם כן להמשיך במצור אפילו בשבת.

ה שנינו במשנה שאמר רבן שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית רבן גמליאל שלא היו נותנים כלי לבן לכובס גוי אלא שלושה ימים לפני השבת. תניא [שנינו בתוספתא] שאמר ר' צדוק: כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל, שהיו נותנין כלי לבן לכובס גוי שלשה ימים קודם לשבת וכלים צבועים היו נותנים לו אפילו בערב שבת. ומעירים: ומדבריהם למדנו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועין, שבלבן ניכר כל כתם יותר.

ואגב הערה זו מספרים כי אביי הוה יהיב ליה ההוא מנא דצביעא לקצרא [נתן בגד צבוע לכובס]. אמר ליה [לו] אביי לכובס: כמה בעית עילויה [אתה רוצה עבורו], כדי לכבסו. אמר ליה [לו] הכובס לאביי: כדחיורא [כמו בשל לבן]. אמר ליה [לו] אביי: לא תוכל להטעות אותי בנושא זה, וכבר קדמוך רבנן [חכמים], שמהברייתא למדנו מה קשה יותר לכביסה. ואמר אביי בענין זה: האי מאן דיהיב מנא לקצרא, במשחא ניתיב ליה ובמשחא נשקול מיניה [הנותן בגד לכובס, במידה יתן לו ובמידה יקח ממנו]. דאי טפי [שאם הוא ארוך יותר] — סימן הוא שאפסדיה [הפסידו] הכובס בכך דמתחיה [שמתחו]. ואי בציר [ואם הוא קצר יותר] — ודאי אפסדיה בכך שכווציה [כווצו].

ו שנינו במשנה כי שוין אלו ואלו, בית שמאי ובית הלל, שטוענין את קורות בית הבד ועיגולי הגת. ושואלים: מאי שנא כולהו [במה שונים כולם], כל הדברים הכתובים במשנה, שגזרו בהו [בהם] בית שמאי, ומאי שנא [ובמה שונים] קורות בית הבד ועיגולי הגת שלא גזרו בהם בית שמאי? ומשיבים: הנך דאי עביד להו [אותם שאם עושה אותם] בשבת הריהו מיחייב [מתחייב] בשל כך קרבן חטאת — גזרו בהו [בהם] בית שמאי שלא יעשו אותם בערב שבת עם חשכה. ואולם קורות בית הבד ועיגולי הגת שאפילו אי עביד להו [אם עושה אותם] בשבת הוא לא מיחייב [מתחייב] בכך קרבן חטאת — לא גזרו בית שמאי.

ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור שכל מידי דאתי [שבא] ממילא, מעצמו, ולא על ידי פעולה בידיים, שפיר דמי [יפה נחשב, מותר] בשבת? אמר ר' יוסי בר חנינא: דעת תנא זה, דעת ר' ישמעאל היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: השום והבוסר של ענבים, וכן המלילות של חטים שרסקן מבעוד יום, ר' ישמעאל אומר: יגמור ויטפל בהם משתחשך. שלאחר גמר הריסוק שמים את הדברים הללו תחת משקולת, כדי שהנוזלים ימשיכו לצאת. ור' עקיבא אומר: