סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

פירוש שטיינזלץ

דהא קניה [שהרי קנה אותה] בהויה (בקידושין), ומשעה זו נפסלה מבית אביה. ואי [ואם] בת ישראל המאורסת לכהן היאלא מאכיל לה בתרומה עדיין משום הטעם של עולא, שהסביר שמדין תורה ארוסת כהן אוכלת בתרומה, וגזרו חכמים שלא תאכל שמא תבוא להאכיל תרומה לבני משפחתה.

ומה ששנינו במשנה בענין החרש שפוסל מתרומה ואינו מאכיל, מסבירים: אי [אם] בת כהן שנישאה לישראל חרש היא — פסיל לה [פוסל אותה] על ידי נישואיו, דהא קניה בתקנתא דרבנן [שהרי קנה אותה מכוח תקנת חכמים], כי אף שמן התורה אין תוקף לנישואי חרש, מכל מקום תיקנו חכמים שיוכל לשאת אשה. ואי [ואם] בת ישראל שנישאה לכהן חרש היאלא מאכיל אותה בתרומה, כי "קנין כספו" אמר רחמנא [אמרה תורה] (ויקרא כב, יא) והאי [וזה] החרש לאו [לא] בר קנין הוא, שכיון שאין לו דעת, אינו יכול לקנות מדין תורה.

א שנינו במשנה: "ובן תשע שנים ויום אחד — פוסלין ולא מאכילין". קא סלקא דעתן [עלה על דעתנו] לומר, שכוונת המשנה בשומרת יבם לבן תשע שנים ויום אחד. ויש לברר: למאי [למה, לאיזה ענין] נאמר הדבר? אי למיפסל [אם לענין לפסול] אותה מלאכול בתרומה — יבם קטן, פחות מבן תשע, נמי מיפסל פסיל [גם כן פוסל] שהרי היא זקוקה לו ואינה חוזרת לבית אביה, אי לאכולי [אם להאכילה] אותה בתרומה — יבם גדול נמי [גם כן] לא מאכיל, שהרי כבר אמרנו שהיבם אינו מאכיל בתרומה לפני שכנס את היבמה!

אמר אביי: הכא [כאן] מדובר ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן [עוסקים אנו], לא בשומרת יבם, אלא בנבעלה ליבם בן תשע שנים ויום אחד. דמדאורייתא קניא ליה [שמ דין תורה היא קנויה לו], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ומדאורייתא קניא ליה [ומן התורה היא קנויה לו] וביאתו ביאה מן התורה, אימא לוכיל [אמור שיאכיל אותה] גם בתרומה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שעשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול שקונה רק מדברי סופרים, ולכן אינה נקראת "קנין כספו", ואינו מאכיל.

אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, סיפא דקתני [סופה של המשנה ששנה בה]: ספק בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו — הרי זה פוסל ואינו מאכיל, השתא [עכשיו, הרי] לפי פירושך זה שהוא ודאי בן תשע שנים לא מאכיל בביאתו, אם כן זה שאינו אלא ספק מיבעיא [נצרכה לומר]?!

אלא אמר רבא: לא בזה מדובר, אלא מדובר בביאת בן תשע שנים ויום אחד דהנך [של אותם] הפסולים המנויים במשנה קתני [שנה], אותם דפסלי [שפוסלים] בביאתן. וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא] בענין זה: בן תשע שנים ויום אחד שהיה גר עמוני או מואבי או מצרי או אדומי, או שהיה זה כותי (שומרוני) או נתין או חלל או ממזר, שבאו על כהנת או על לויה או על ישראלית — פסלוה. ואף משנתנו המדברת בבן תשע שנים ויום אחד — בפסולים אלה היא מדברת.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה של המשנה, במשנה הבאה]: אם אינן ראוין לבא בישראל — הרי אלו פוסלים, מכלל הדברים אתה למד דרישא בראשה של המשנה] לאו [לא] בפסולים עסקינן [עוסקים אנו] אלא בכשרים! ומשיבים: לא כך יש לדייק, אלא רישא [בראש המשנה] שלנו מדובר בפסולי קהל, כלומר, אלה שפסולים מלבוא בקהל ישראל, ובקשר לזה הובאה ההלכה של בן תשע שנים ויום אחד, ואילו בסיפא [בסוף, במשנה הבאה] מדובר באלה שהם פסולי כהונה בלבד ולכן היה צורך לחלק ביניהם.

ב גופא [לגופה] של הברייתא שהובאה קודם בחלקה, מביאים ומבררים את הברייתא כולה: בן תשע שנים ויום אחד שהיה גר עמוני או מואבי, או מצרי או אדומי, או כותי, או נתין (מבני הגבעונים), או חלל, או ממזר שבאו על כהנת (בת כהן) או לויה או ישראליתפסלן מלאכול בתרומה, אף לכשינשאו אחר כך לכהן.

ר' יוסי אומר אין הדין כך לגמרי, אלא זה הכלל: כל שזרעו פסול, כלומר, שיש בו פסול כזה שגם זרעו יהיה פסול — הרי הוא פוסל בביאתו, וכל שאין זרעו פסול — אינו פוסל בביאתו. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר כלל אחר: כל שאתה נושא את בתו — אתה נושא אף את אלמנתו, כלומר, כל שבתו מותרת לבוא בקהל — אין הוא פוסל את האשה שבא עליה, וכל שאין אתה נושא את בתו — אי [אין] אתה נושא אלמנתו. עד כאן לשון הברייתא. ומעתה מבררים אותה לפרטיה.

ותחילה בבירור ההלכה הכללית שאשה נפסלת לכהונה על ידי ביאת הפסול, ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? אמר רב יהודה אמר רב, אמר קרא [הכתוב]: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (שם כב, יב), לומר: כיון שנבעלה לפסול לה, שהוא "איש זר" האמור כאן — פסלה, ואסורה לאכול בתרומה.

ומקשים: האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו כפשוטו] דקאמר רחמנא [שאמרה התורה] בת כהן דמינסבא [שנישאת] לזר, למי שאינו כהן, גם אם הוא כשר לגמרי — לא תיכול [תאכל] בתרומה, ומדוע נוציא את הפסוק מפשוטו!

ומשיבים: ההלכה ההיא שבת כהן הנישאת לזר איננה יכולה לאכול בתרומה, ממה שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" (שם יג), נפקא [יוצאת, נלמדת]. שכן מדקאמר רחמנא מה שאמרה התורה] "ושבה אל בית אביה... תאכל" מכלל הדברים אתה למד דמעיקרא לא אכלה [שמתחילה בהיותה נשואה לזר אינה אוכלת], והפסוק המדבר בזו שהיתה לאיש זר מיותר, ולמדים ממנו לענין פסולים.

ראיה זו דוחים: אי [אם] מההלכה ההיא האמורה בבת כהן ששבה לבית אביה, הוה אמינא [היינו אומרים] כי איסורה לאכול בתרומה בעודה נשואה לזר הוא רק לאו הבא מכלל עשה, שהרי במפורש נאמר הדבר רק בדרך החיוב, שכאשר היא שבה לבית אביה כנעוריה יכולה היא לאכול מן הקדשים, והשלילה נובעת מכוח העשה, וכלל בידינו: לאו הבא מכלל עשה — עשה הוא, על כן כתב רחמנא האי [כתבה התורה פסוק זה] של "בת כהן כי תהיה לאיש זר" לאיסור לאו. ומשיבים: הלכה זו שאשת זר עוברת על לאו אם אוכלת בתרומה, מכתוב אחר, ממה שנאמר "וכל זר לא יאכל קדש" (שם י) נפקא [יוצאת, נלמדת].

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר