עשה של שביתה. ואם כן, הוה ליה [נעשה] יום טוב מצוה שיש בה גם צד של מצות עשה (מצות שבתת) וגם מצות לא תעשה ("לא תעשה כל מלאכה"). ואין עשה של שריפת הקדשים דוחה את לא תעשה ועשה של יום טוב.

א מן הדברים האמורים ניתן להסיק שביום טוב הוא דאסיר [שאסור] להדליק נרותיו בשמן שריפה, הא [הרי] בחול — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שהרי מסתבר לומר שיהא איסור בהנאה כלשהי מן התרומה הטמאה! אמר רב: כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, ואמרה התורה: בשעת ביעורה תיהני ממנה. ושואלים: היכן אמרה תורה דבר זה, והיכן נרמז בכתוב? ומשיבים: אפשר ללמוד זאת מדברי רב נחמן, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח), ומלשון הריבוי "תרומותי" למדים אנו שבשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ואמר רחמנא [הקדוש ברוך הוא]: "נתתי לך", והכוונה: שלך תהא ומותר לך להנות ממנה, וכיון שיש איסור חמור באכילתה, הרי שההנאה היא להסיקה תחת תבשילך והנאות דומות הבאות בשעת ביעורה של התרומה.

ב ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דרך אחרת ללמוד הלכה זו מדברי ר' אבהו שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: נאמר בוידוי על הפרשת המעשר "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא" (דברים כו, יד). וההדגשה — "ממנו" אי (אין) אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת. ושואלים: ואימא [ואמור] אחרת: ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר ונהנה משריפת שמן קדש שנטמא!

ומשיבים: אי אפשר לקבל הנחה כזו, שכן ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? שכן יש לומר : מה מעשר הקל בדיניו אמרה בו התורה "לא בערתי ממנו בטמא", קדש שהוא חמור — לא כל שכן שאסור לשורפו ולבערו בטומאתו?

ודוחים: אי הכי [אם כך] שאנו דנים בדבר בדרך קל וחומר, אם כן בתרומה נמי לימא [גם כן נאמר] כי קל וחומר הוא, שהרי חמורה התרומה מן המעשר, ואם המעשר אסור בהנאה בשעת שריפתו — כל שכן התרומה, ויאסר אם כן ליהנות משריפתה! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] "ממנו", ומלשון זו אנו למדים שיש דבר שאיסור שריפה בטומאה אינו חל עליו.

ושואלים: ומה ראית לומר ש"ממנו" בא להדגיש "ממנו" ולא מתרומה, ושמא הכוונה היא "ממנו" — ולא מן הקודש! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי את הקדש לא ממעיטנא [אין אני ממעט] מן האיסור ליהנות משריפתו, שכן בקודש מצויות חומרות רבות וסימן להן פנ"ק עכ"ס, שהן: דין הפיגול (שהחושב בשעת אחת מעבודות הקרבן, שחיטה, קבלה, הולכה זריקה, לאוכלו שלא בזמנו — פוסלו במחשבה בלבד), דין הנותר (שקודש הנשאר יותר מזמנו הקבוע נפסל על ידי השהיה), ועוד שהמועל והנהנה מן הקודש בשגגה מביא קרבן מעילה, והאוכל ממנו בטומאה חייב כרת, והוא אסור באכילה לאונן (מי שמת לו מת בו ביום ועדיין לא הובא לקבורה). וכל אלה אינם מצויים בתרומה. ולכן חמור הקודש ואין נהנים ממנו אפילו בשעת ביעורו בטומאה.

ודוחים: אדרבה, תרומה לא ממעיטנא [נמעט], מן האיסור, שהרי יש בתרומה חומרות שסימנן מחפ"ז, והם איסור מיתה למי שלא הותר לו לאכול תרומה ואכלה בזדון, והחובה של זר, שאכל תרומה בשגגה, לשלם את מחירה לכהן בתוספת חומש,