"והזה הטהר על הטמא" (במדבר יט, יט), "טהור" — מכלל שהוא טמא, כלומר, מדובר באיש שהוא קרוי טהור רק בהשוואה לטמא, שאם לא כן לא היה צורך להזכיר כלל שצריך שיהא טהור, והיינו מבינים מעצמנו שבדבר הקרוי "חטאת" ומקפידים על טהרתו חייב להיות המטהר טהור, ולכן יש לומר ש"טהור" זה אינו טהור גמור לכל ענין, לימד על טבול יום שכשר בפרה אדומה.

ולענין ראשון, בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ששת: ערל מהו במעשר? האם נאמר כי היכי דיליף [כפי שלמד] פסח ממעשר לענין אנינות, שהאונן אסור לאכול בפסח כמו במעשר, יליף נמי [למד גם כן] מעשר מפסח לענין ערלות שהערל אסור במעשר,

או דלמא [שמא] נאמר: חמור מקל יליף [לומד], שפסח שהוא קדשים ודינו חמור נלמד ממעשר, אבל קל מחמור לא יליף [אינו לומד] ואולי רק פסח שחמור, ערל אסור בו?

אמר להו [להם]: תניתוה [כבר שניתם אותה] במשנה: התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה אם אוכלים אותם בטומאה, וזרים (מי שאינם כהנים) שאוכלים אותם בשגגה חייבים לשלם את ערכם בתוספת חומש (חמישית) ואסורין לזרים באכילה,

והן נכסי כהן לכל ענין, ועולין (מתבטלים) אם נתערבו בדבר אחר שהוא מרובה בכמות בשיעור של פי אחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים לפני אכילתם, וטעונים הערב שמש, אחר טבילה שטבל אדם להיטהר מטומאתו. הרי דינים אלו בתרומה ובבכורים, מה שאין כן במעשר.

ואם איתא [יש] דין שמותר לערל לאכול במעשר — ניתני [שישנה] גם: ערל אסור בהן בתרומה ובביכורים, מה שאין כן במעשר!

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי תנא [שנה] ושייר, שלא מנה את כל ההבדלים. ושואלים: ומאי [ומה] שייר עוד שאתה אומר דהאי [שגם את זה] שייר?

ומשיבים: שייר דקא תני סיפא [את מה ששנה בסופה] של המשנה: יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה, שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום להעלותם לירושלים ושם הם נאכלים, ואילו התרומה נאכלת בכל מקום, וטעונין וידוי, שיש צורך לומר וידוי על המעשר בסוף כמה שנים כשמבער מביתו את כל מה שהיה חייב לתת, וכן כשמביא ביכורים מתוודה, ואסור לאונן לאכול מהם, ור' שמעון מתיר ביכורים לאונן. וחייבין כל אלה, בביעור, כששהה ולא הביא ביכורים ומעשר עד סוף השנה השלישית משנות השמיטה, מבער אותם מביתו, ור' שמעון פוטר ביכורים מן הביעור.

ואילו, שיש הבדל בין תרומה לבין מעשר וביכורים בזה שאת אלה האחרונים אסור לבער מהן בטומאה, כלומר, שאם נטמאו אסור ליהנות מהם גם בשעת ביעורם (כגון להשתמש בשמן טמא למאור).