מאי לאו [האם לא] מדובר שלא בעל אותה אחרי שגדלה? ואם כן סבור רב שאפילו כשלא בעל נישואיה קיימים! ודוחים: לא, מדובר שכן בעל. ושואלים: אי [אם] מדובר כשבעל — מאי טעמא [מה הטעם] של שמואל? שהרי אם בא עליה בהיותה גדולה, הרי עשה בה מעשה נישואין גמור בהיותה כבר גדולה! ומשיבים: קסבר [סבור] שמואל: כל הבועל — על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ואינו מתכוון בבעילה זו לעשות קנין קידושין חדש.

ושואלים: אם זה הוא בסיס המחלוקת, והא פליגי בה חדא זימנא [והרי כבר נחלקו בכך פעם אחת], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: אשה שקדשה בעלה על תנאי, וכנסה סתם בלא לחזור ולפרש את התנאי, ולא נתקיים תנאי זה — רב אמר: צריכה הימנו גט, ושמואל אמר: אינה צריכה הימנו גט.

ומסבירים: רב אמר צריכה הימנו גט — כיון דנסבה [שנשא אותה] אנו מניחים כי אחולי אחליה לתנאיה [מחל על תנאו] וכנסה כאשתו גמורה, למרות שהתנאי לא התקיים. ושמואל אמר: אינה צריכה הימנו גט, כי כל הבועל — על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, והתנאי שהתנה בשעת קידושין עומד בעינו, ומאחר שלא נתקיים — בטלו הנישואין. ואם כן, נמצא שכבר נחלקו רב ושמואל באותה בעיה עצמה!

ומשיבים: צריכא [צריכים] שני הדברים להיאמר, דאי איתמר [שאילו נאמרה] רק ההלכה ההיא, בקידושין על תנאי, הייתי אומר: דווקא בהלכה ההיא קאמר [אמר] רב שצריכה ממנו גט, משום דאיכא תנאה [שיש תנאי] שלא התקיים, וכיון שבעל אותה, ודאי אחליה לתנאיה [מחל על תנאו], אבל בהא, אימא מודה ליה [בזו, בקידושי קטנה, אמור שמודה לו], לשמואל, שלא עלה בדעתו לחזור ולבעול לשם קידושין חדשים, ולכן על דעת קידושין הראשונים הוא בועל. ולהיפך: ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו] הייתי אומר: בהך קאמר [בזו, בנישואי קטנה, אמר] שמואל שאינה צריכה גט מן השני, אבל בהך [בזו] של קידושין על תנאי, אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לרב, על כן צריכא [נצרכה] המחלוקת להתפרש בשני המקרים.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב כי [שכאשר] בעל אותה לאחר שגדלה — אין [כן] חלו נישואין ראשונים, אי [אם] לא בעל — לא חלו? והא ההיא עובדא דהוה [והרי מעשה שהיה] בעיר נרש ואיקדישה [והתקדשה אשה] כשהיא קטנה, וגדלה, ואותביה אבי כורסייא [והושיבה הבעל באפריון, בחופה] ועדיין לא בא עליה, ואתא אחרינא [ובא אליו] וחטפה מיניה [ממנו] מן הבעל, ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם [היו שם] ולא הצריכוה לקבל גיטא מבתרא [גט מן האחרון], שראו זאת כאונס בלבד ולא נעשה בה כל קנין, ולא חששו לומר שקידושיה הראשונים בהיותה קטנה לא תפסו!

אמר רב פפא: יש להבדיל, כי בעיר נרש בתחילה מינסב נסיבי [נושאים] אשה ובועלים אותה, והדר מותבי אבי כורסייא [ואחר כך מושיבים אותה באפריון], ואם כן, במקרה זה כבר בא עליה הבעל משגדלה, והנישואין תופסים אפילו לשיטת רב. רב אשי אמר: טעם אחר היה בדבר, שמכיון שהוא, החוטף, עשה שלא כהוגן — לפיכך עשו בו שלא כהוגן, שביטלו את תוקף מעשיו של החוטף ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה [והפקיעו חכמים את הקידושין ממנו] מן השני.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא [נניח שקידש השני בכסף] ואז הפקירו חכמים את הכסף הזה, ובטלו הקידושין, אולם אם קדיש [קידש] בביאה מאי [מה] יכולים חכמים לעשות! ואיך יכולים חכמים לבטל ביאה שנעשתה? ומשיבים: שויוה רבנן [עשו חכמים] את בעילתו בעילת זנות, שאינה יוצרת קשר קידושין. ולענין המחלוקת במשנה, אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר ומלמדים את הקטנה למאן. וכן אמר ר' אלעזר: הלכה כר' אליעזר בענין זה.

א משנה מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות הזרות זו לזו, ומת — ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת את צרתה, מאחר שתוקף הנישואין של שתיהן שווה, בה במידה שהנישואין תופסים, הייבום פוטר את הצרה. וכן שתי חרשות שהיו נשואות לאחד, ומת — ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את צרתה. אם היתה לאדם אשה אחת קטנה ואשה נוספת חרשת, ומת — אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, שאף שנישואי שתיהן מדברי סופרים, אין תפיסת הנישואין בהן מאותו סוג, ואין להכריע לאיזו מהן תוקף גדול יותר כדי לדחות את השניה.

היתה אחת מהן פקחת ואחת חרשת — ביאת היבם על הפקחת פוטרת את החרשת, שהרי נישואיה וייבומה הם מן התורה, ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת. וכן אם היתה אחת גדולה ואחת קטנה — ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה, ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה.

ב גמרא מן האמור במשנה בשתי חרשות נובע, שחליצת חרשת יש לה תוקף. ותוהים: וכי חרשת בת חליצה היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: חרש שנחלץ, וחרשת שחלצה, וכן חולצת מן הקטן — חליצתה פסולה!

אמר רב גידל אמר רב: במשנה מדובר לא על חליצה בחרשת אלא על ביאה באחת החרשות, שודאי קונה. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר כאן בחליצה — כאן במשנתנו מדובר בחרשת מעיקרא [מתחילתה] שבזמן שנישאה היתה חרשת, וכאן במשנה הפוסלת חליצת חרשת, מדובר בזו שהיתה פקחת בשעת הנישואין ואחר כך נתחרשה.

ומהו ההבדל: חרשת מעיקרא [מתחילתה], כי היכי דעל [כפי שנכנס] תוקף הנישואין הקלושים עם הבעל הראשון — הכי נפק [כך יצא] החוצה על ידי היבם, אפילו בחליצה גרועה, ואולם פקחת ואחר כך נתחרשה — לא, דמעכבא [שמעכבת] בה קרייה [הקריאה], שהרי אינה יכולה לקרוא מה שהיבמה צריכה לקרוא.

איתיביה [הקשה לו] אביי: וכי חרשת מעיקרא [מתחילתה] בת חליצה היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: היו שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, שהיו נשואין לשתי נשים נכריות (זרות זו לזו), אחת פקחת ואחת חרשת, מת החרש בעל החרשת, מה יעשה הפקח בעל הפקחת? — כונס את היבמה אם רוצה, אבל אין בה אפשרות של חליצה. ואם רצה אחר כך להוציא אותה — יוציא בגט.

מת הפקח בעל הפקחת, מה יעשה החרש בעל החרשת? — כונס, ואינו מוציא לעולם אף לא על ידי גט, משמע שאין אפשרות לחלוץ לחרשת. מאי לאו [האם לא] מדובר שם בחרשת מעיקרא [מתחילתה], וקתני [ושנה] כונס — אין [כן],