דבר טלי וטליא [הובל ילדים וילדות] וליטיילו התם [ושיטיילו שם] במקום שאבדו המפתחות, דאי משכחי להו, מייתי להו [שאם ימצאו אותם, את המפתחות, יביאו אותם מדעתם], ואתה אל תאמר להם דבר. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא]: קטן האוכל נבלות (או עובר עבירה אחרת) — אין בית דין מצווין להפרישו לפי שאינו חייב במצוות. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: לא יאמר אדם לתינוק בשבת "הבא לי מפתח", או "הבא לי חותם" מרשות הרבים, אלא מניחו לתינוק להיות תולש, וכן מניחו לתינוק להיות זורק ברשות הרבים. מכאן שאין מקפידים על תינוק כשעובר עבירה, ובלבד שלא יאמרו לו במפורש לעשות כן.

אמר אביי לדחות: מכאן אין ראיה, כי אפשר לפרש "תולש" — שתולש בעציץ שאינו נקוב, שאיסור תלישה ממנו הוא רק מדברי סופרים, וכן "זורק" — כוונתו לא ברשות הרבים, אלא בכרמלית (רשות ממוצעת, מעין רשות הרבים מדברי סופרים), שאיסור טלטול בה הוא רק דרבנן [מדברי סופרים], ושמא רק באיסור מן התורה מפרישים אותו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: גוי שבא לכבות דליקה בשבת — אין אומרים לו "כבה", וגם אין אומרים לו "אל תכבה", מפני שאין שביתתו עליהם, ואין ישראל חייבים לדאוג שישבות בשבת. ואילו קטן הבא לכבות — אומרים לו "אל תכבה", משום ששביתתו מוטלת עליהם. הרי שמפרישים את הקטן מאיסור תורה!

אמר ר' יוחנן: כאן מדובר בקטן העושה על דעת אביו, שגם אם לא אמר לו במפורש, מבין התינוק שזה רצון אביו, ועושה זאת למענו. ושואלים: דכוותיה [כיוצא בו] גבי גוי צריך איפוא לומר שהוא עושה על דעת ישראל, אולם במקרה זה מי שרי [האם מותר] שיעשה מלאכה עבור ישראל ולדעת ישראל? ומשיבים: גוי אדעתא דנפשיה עביד [על דעת עצמו הוא עושה], שכיון שהוא מבוגר, הריהו עושה מתוך החלטתו שלו, ולא בהוראת אחרים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר, ששנינו: בן של חבר (אדם הנזהר בהפרשת תרומות ומעשרות) שרגיל לילך אצל אבי אמו שהוא עם הארץ — אין חוששין שמא יאכילנו סבו זה דברים שאינם מתוקנים (אינם מעושרים). מצא האב בידו של התינוק פירות ואינו יודע מהיכן הם — אין זקוק לו, כלומר, אינו מצווה להפריש מהם מעשרות. משמע שלא מונעים מהקטן לאכול איסור! אמר ר' יוחנן: בדמאי הקילו. כיון שאיסור דמאי שהוא רק שמא איננו מעשר, ורוב עמי הארץ מעשרים, ואולי הוא מהרוב המעשרים, לכן לא החמירו כאן חכמים.

ומדייקים: אלא טעמא [הטעם] שהקילו דווקא משום שדמאי הוא, הא [הרי] אם היה זה טבל ודאי — בעא לעשורי [היה האב צריך לעשר]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן עצמו, שצריך להרחיק קטן רק בעושה על דעת אביו! אלא יש לומר כי ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה [מסופק היה אצלו] דין זה, ולכן קאי הכא [כשהוא עומד כאן] — מדחי [דוחה אותו לצד אחר], קאי הכא [כשהוא עומד כאן] — מדחי [דוחה אותו לצד אחר], שאין לו הכרעה מוחלטת בדבר, אלא שבוחן הוא את הראיות לכאן ולכאן.

ומציעים עוד תא שמע [בוא ושמע]: בן של חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו שהוא כהן עם הארץ — אין חוששין שמא יאכילנו הסב תרומה טמאה, מצא האב בידו של הקטן פירות — אין זקוק לו לקחת אותם ממנו. הרי שאפילו במקום שיש חשש תרומה טמאה, שהוא מן התורה, אין זקוק לו! ודוחים: משם אין ראיה, כי מדובר שם בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], ואין בכך ספק איסור מן התורה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: יונק תינוק והולך (וממשיך) מגויה ומבהמה טמאה, ואין חוששין לומר שהוא בגדר יונק שקץ, כלומר, כיונק מדבר טמא, משוקץ. אבל לא יאכילנו את התינוק נבלות וטרפות שקצים ורמשים. ומכולן, אפילו מן הטמאים יונק מהם ואפילו בשבת. ובגדול אסור לינוק בשבת אפילו מבהמה טהורה. אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים (ולא חולבים) מבהמה טהורה ביום טוב.

קתני מיהא [שנה על כל פנים] שאין חוששין בתינוק היונק מן השקץ, משמע שאין חוששים לתינוק אם הוא אוכל דבר איסור! ודוחים: התם [שם] ההיתר הוא משום סכנה שבדבר, שהתינוק זקוק לכך ומוכרח לאכול. ואומרים: אי הכי [אם כך] שמדובר בחשש סכנה — גדול נמי [גם כן] יהא מותר לו, שהרי פיקוח נפש דוחה איסורים אלה!

ומשיבים: גדול בעי אומדנא [צריך אומדן], שיבדקוהו רופאים או מומחים אחרים ויקבעו שהוא באמת חולה עד כדי סכנה. ומקשים: קטן נמי ליבעי אומדנא [גם כן שיצטרך אומדן] אם מסוכן הוא! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אין צורך באומדן מיוחד, כי סתם תינוק מסוכן אצל חלב, שמן הסתם נחוץ לו החלב מאוד, ואם לא ישתה יסתכן.

אגב הדיון מביאים מה ששנינו באותה ברייתא, אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא [אם בדבר שיש בו] סכנה, אם כן אפילו בשבת נמי [גם כן] יהא מותר, ואי דליכא [ואם בדבר שאין בו] סכנה — אפילו ביום טוב אסור! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאיכא צערא [שיש צער] כלומר, היו צמאים וסבלו מכך, אבל לא היתה סכנה בדבר.

וקסבר [וסבור הוא] שיניקה מבהמה מפרק כלאחר יד הוא. שאיסור חליבה הוא תולדה ממלאכת המפרק ("דש"), שמוציא אוכל מתוך דבר שאינו ראוי לאכילה, ואם עושה זאת שלא כדרכו (בחליבה), אלא כלאחר יד, בדרך שינוי (ביניקה), אינו אסור אלא מפני גזירת חכמים. ולכן, באיסור שבת שהוא מעיקרו איסור שהעובר עליו חייב סקילה — גזרו רבנן [חכמים] אפילו כשעושה זאת כלאחר יד, ואולם ביום טוב שאיסור המלאכה בו הוא רק איסור לאו [לא תעשה] — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים] כשיש צער. על כל פנים לא מצאנו ראיה לענין תינוק אוכל נבילות.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: נאמר בשרצים ובבעלי חיים טמאים: "לא תאכלום כי שקץ הם" (שם יא, מב), ופירשו כאילו היה כתוב "לא תאכילום" — בא הכתוב להזהיר את הגדולים על הקטנים, שלא רק שהם אסורים באכילה אלא שאף אסור לגדולים להאכילם לאחרים. מאי לאו [האם לא] ללמדנו דאמרי להו [שאומרים להם] הגדולים לקטנים: "לא תאכלו", להפרישם מעבירה! ודוחים: לא, הכוונה היא שלא ליספו ליה [יאכילו לו], לקטן, בידים דבר טמא, אבל אין הוכחה מכאן שצריך להפרישו כשהוא אוכל בעצמו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במקום אחר, נאמר: "כל נפש מכם לא תאכל דם" (שם יז, יב), הרי זה בא להזהיר הגדולים על הקטנים. ומנסים לומר: מאי לאו דאמרי להו [האם לא מדובר שהגדולים אומרים להם לקטנים] "לא תאכלו דם "! ודוחים: לא, אף כאן הכוונה שלא ליספו להו [יאכילו אותם] בידים.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במקום אחר, נאמר: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א) — הכפילות הזו "אמור" "ואמרת" באה להזהיר גדולים על הקטנים. מאי לאו דאמר להו [האם לא מדובר שהגדול אומר להם] לקטנים: "לא תיטמו" ["אל תיטמאו"]! ודוחים: לא, אפשר לפרש שלא ליטמו להו [יטמאו אותם] בידים.

ומעירים: וצריכי [וצריכים] להיאמר שלושה כתובים אלו, למרות שלכאורה כולם אומרים דבר אחד: להזהיר גדולים על הקטנים שלא יאכילו אותם דברים אסורים. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] רק את דין השקצים,