חייבי עשה, כגוי מצרי ואדומי. כלומר, אם אנס גיורת מצרית או אדומית בדור הראשון או השני או השלישי לגירותם, שאף לדעת ר' ישבב אין הוולד ממזר, ויש לו הויה, והמחלוקת היא האם במקרה כזה יש קנס, אף כי אסור לו לקיימה.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' ישבב, אי לאפוקי מטעמא [אם להוציא מטעמו] של ר' סימאי קאתי שפיר [בא־יפה], כלומר, אם דברי ר' ישבב מתייחסים לדברי ר' סימאי, שר' סימאי סבור שמן הכל עושה ר' עקיבא ממזרים חוץ מאלמנה לכהן גדול, ור' ישבב חולק על דבריו ולדבריו אפשר לפרש שלדעתו ר' עקיבא סבור שיש ממזרות (ואין הויה) אפילו בחיוב לאוין של כהונה אף שבחייבי עשה אין ממזרים, ואם כן יש לומר שנחלקו שמעון התימני ור' שמעון בן מנסיא בחייבי עשה. אלא אי טעמא דנפשיה קאמר [אם טעם של עצמו הוא אומר] ואין דבריו מתייחסים לדברי ר' סימאי, הרי משמעות דבריו היא כללית יותר שכל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר בכל מקום שיש איסור כלשהו בביאה, ואם כן — בכלל זה אפילו חייבי עשה (כגיורת מצרית או אדומית). ולשיטה זו, לדעת ר' עקיבא, בכל מקום שיש איסור ביאה, אין בו דין הויה וקידושין, ואם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם בין שמעון התימני ור' שמעון בן מנסיא]?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] למעשה לגבי בעולה שאנס אותה כהן גדול. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה], הרי גם בזו יש איסור עשה (שהרי הוא, הכהן הגדול, עובר על מה שאמרה התורה "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה") ואם אומרים שלר' עקיבא אין קידושין תופסים באיסורי עשה, מה שונה איסור זה? ומשיבים: דהוה ליה [שהרי זהו] עשה שאינו שוה בכל, כי מאחר שאיסור עשה זה הוא רק בכהן הגדול ולא בכל ישראל, אם כן יש בו שני צדדים להקל; הראשון, שהוא רק איסור עשה ולא לאו, והשני, שאינו שוה בכל, ובזה אפילו ר' ישבב מודה שר' עקיבא אינו עושה ממזרים, והנישואין תופסים, כלומר, שיש בהם הויה, אך האשה אינה ראויה לקיימה, ובזה החילוק בין ר' שמעון בן מנסיא ושמעון התימני.

א אמר רב חסדא: הכל מודים בבא באונס על הנדה שמשלם קנס. והטעם: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמשלם קנס רק אם יש בה הויה — הא נמי [זו גם כן] יש בה הויה, שהלא אם מקדש את הנדה, הקידושין תופסים. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמשלם קנס רק אם היא אשה ראויה לקיימה — הא נמי [זו גם כן] ראויה לקיימה, שהרי כל אשת איש היא נדה מזמן לזמן ונישואיה אינם בטלים.

ב מעירים, שמשנתנו שמחייבת קנס את הבא על אחותו, באה לאפוקי [להוציא] מדברי ר' נחוניא בן הקנה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לדין תשלומין. כיצד? מה כאשר חילל שבת ותוך כדי כך גרם נזק לאחר — הריהו מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, לפי הכלל שאדם אינו יכול להידון בשני עונשים, ונידון בעונש החמור יותר, שהוא בענייננו, עונש מוות, אף המחלל יום הכפורים הריהו מתחייב בנפשו, כיון שיש כאן איסור כרת, שהוא עונש מוות בידי שמים ולכן פטור מן התשלומין.

ולדברי ר' נחוניא, הבא על אחותו צריך להיות פטור מן הקנס, שהרי הוא מתחייב בעונש כרת, ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' נחוניא בן הקנה? אמר אביי: נאמר "אסון" בידי אדם ("ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש". שמות כא, כג), ונאמר "אסון" בידי שמים ("לא ירד בני עמכם... וקראהו אסון בדרך". בראשית מב, לח), מה "אסון" האמור בידי אדם אם הרג אדם והתחייב מיתה פטור מן התשלומין, אף "אסון" האמור בידי שמים — פטור מן התשלומין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: ממאי [ממה] יודע אתה דכי קא מזהר להו [שכאשר מזהיר אותם] יעקב לבניה [את בניו] על צינים ופחים (צינה וחום) שבידי שמים נינהו [הם] אזהרותיו? דלמא [שמא] על דברים כגון אריא וגנבי [אריה וגנבים] שאסונות שבידי אדם נינהו [הם] הוא מזהירם?! ודוחים: דבר זה אי אפשר לומר, כי אטו [וכי] יעקב אהא אזהר [על זה, על אסונות שבידי אדם, הזהיר] ואילו אהא [על זה], על אסונות שבידי שמים, לא אזהר [הזהיר]? ודאי שיעקב על כל מילי [דבר] אזהר [הזהיר], שהרי חשש מפני כל אסון שהוא, ולא מאסון מסוג מסויים דווקא.

לגופו של דבר שואלים: וכי צינים פחים בידי שמים נינהו [הם]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר: "צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב, ה), משמע שצינים ופחים הם מפגעים שבידי אדם ובידו להימנע מהם! ותו [ועוד] האם אריא וגנבי [אריה וגנבים] נזקים שבאים רק בידי אדם נינהו [הם]? והאמר [והרי אמר] רב יוסף וכן תני [שנה] ר' חייא בברייתא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין — ארבע מיתות בית דין לא בטלו. ותוהים על הלשון: לא בטלו?! איך אפשר לומר שארבע מיתות בית דין לא בטלו? הא [הרי] בטלו להו [להם], שודאי אין בימינו סנהדרין ומיתות בית דין! אלא כך צריך לומר: