וכלל הוא שמודה בקנס פטור. ומסבירים: רבנן סברי [חכמים סבורים] כי קא תבע [שכאשר האב תובע] בבית דין — בושת ופגם קא תבע [הוא תובע] ואין עיקר כוונתו לקנס, ואם כן יש כאן תביעת ממון שכיחש בה.

ושואלים: אם כן, לפי הסבר זה במאי קא מיפלגי [במה באיזה ענין חלוקים הם]? אמר רב פפא: ר' שמעון סבר כי לא שביק איניש מידי דקיץ [אין אדם מניח מלתבוע דבר שהוא קצוב], כגון תביעת הקנס, ותבע מידי דלא קיץ [ותובע דבר שאינו קצוב], כגון תביעת בושת ופגם. ומשום כך, תביעה של אונס, בעיקרה היא תביעת הקנס. ואילו רבנן סברי [וחכמים סבורים] כי לא שביק איניש מידי דכי מודי ביה לא מיפטר [אין אדם מניח מלתבוע דבר שכאשר מודה בו אין הנתבע נפטר], כמו בושת ופגם ותבע מידי דכי [ותובע דבר שכאשר] מודה ביה [בו] הנתבע מיפטר [ייפטר], ולכן יש לומר שעיקר התביעה היתה לגבי בושת ופגם.

א בעא מיניה [שאל אותו] ר' אבינא מרב ששת: בת הניזונת מן האחין. כלומר, שאביה מת והאחים מפרנסים אותה ממה שירשו מאביהם — שהאב מתחייב בין שאר תנאי הכתובה לספק מזונות הבת מרכושו — בת זו, מעשה ידיה למי הם שייכים?

האם לומר שבמקום אב קיימי [עומדים] האחים, ומה התם [שם] כשהאב קיים — מעשה ידיה לאב, הכא נמי [כאן גם כן] מעשה ידיה לאחין, או דלמא לא דמי [שמא אין דומה] לאב, ומדוע — התם, מדידיה מיתזנא [שם, משלו היא ניזונה] ולכן ראוי שיהיו מעשי ידיה שלו, ואולם הכא לאו מדידהו מיתזנא [כאן לא משלהם היא ניזונה] אלא מן הירושה, ולכן אין להם זכות במעשה ידיה.

אמר ליה [לו] רב ששת: תניתוה [כבר למדתם אותה], כלומר, אפשר ללמוד תשובה לשאלה זו מדברי המשנה, ששנינו: אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן. הרי שאף שהאלמנה ניזונה על פי תנאי הכתובה, ומקבלת מזונות מן הירושה, מכל מקום מעשי ידיה של היתומים, והוא הדין לבת הניזונה מן האחים.

ודוחים: מי דמי [האם הדבר דומה]? אלמנתו לא ניחא ליה [נוח לו] ואין לו ענין מיוחד בהרווחה ובנוחיות שלה, כלומר, אין לנו הוכחה שרצונו שתחיה ברווחה, ולכן נותן לה בדיוק כפי תנאי הכתובה, ומעשה ידיה ליורשים. ואולם בתו, ודאי ניחא ליה [נוח לו] בהרווחה שלה, ורוצה שתקבל את הכל בשלימות, ומעשה ידיה יהיו ברשותה להרווחה יתירה.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שבתו עדיפא ליה [עדיפה לו] מאלמנתו? והאמר [והרי אמר] ר' אבא אמר ר' יוסי: מי שמת והותיר אחריו אלמנה ובת, עשו דין אלמנה אצל הבת שגם לה יש זכות להיזון מן הירושה כדין בת אצל אחין בנכסין מועטין, שאינם מספיקים לפרנס את הבת ואת הבנים במשך שנים עשר חודש,

ומה הבת אצל אחין, הכלל הוא: הבת ניזונת מן הנכסים, והאחין אם אין להם מה לאכול — ילכו וישאלו (יקבצו נדבות) על הפתחים. אף אלמנה אצל הבת — אלמנה ניזונת, והבת תשאל על הפתחים. ומכאן שעדיפה לאדם אלמנתו מאשר בתו! ומסבירים: אין הדברים דומים, שלענין מניעת זילותא [זלזול] — אלמנתו אכן עדיפא ליה [עדיפה לו]. שבמקרה שאחת מהן צריכה לחזור על הפתחים — מעדיף הוא שתהיה זו בתו ולא אלמנתו. אולם לענין הרווחה ונוחיות — בתו עדיפא ליה [עדיפה לו].

מתיב [מקשה] רב יוסף על מסקנתו של רב ששת שמעשה ידיה לאחין, שנינו במשנתנו: מעשה ידיה ומציאתה של האב אף על פי שלא גבתה, ואם מת האב — הרי הן של אחין, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שזכה האב במעשה ידיה בחיי האב ומשמת מורישו לבניו, הא [הרי] שכר מעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב — לעצמה הוא. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן גם בבת כזו שניזונת מן הנכסים? ודוחים: לא, מדובר כאן בשאינה ניזונת מן הנכסים, והיא מפרנסת את עצמה ממעשה ידיה.

ושואלים: אי [אם] מדובר בשאינה ניזונת — מאי למימרא [מה יש לומר, להשמיענו] בזה? הלא מובן מאליו שכך הוא. שאפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] יכול הרב (האדון) לומר לעבד "עשה עמי (עבוד אצלי) ואיני זנך", שאין על האדון חובה הלכתית לפרנס את העבד. אולם הני מילי [דברים אלה אמורים] בעבד כנעני, שלא כתיב ביה [נאמר בו] "עמך", ואין עליו חובה לפרנסו.

אבל עבד עברי דכתיב ביה [שנאמר בו] "עמך" (דברים טו, טז), שמשמעות הכתוב שהעבד העברי חי עם אדוניו כשווה לו — לא, שאין האדון רשאי לתבוע ממנו לעבוד אלא אם כן מפרנס אותו. כל שכן בתו, שוודאי אי אפשר לומר שנערה זו תעבוד, והאחים יקבלו את דמי עבודתה ולא יפרנסו אותה!

אמר רבה בר עולא: לא נצרכה אלא להעדפה. שאין מדובר כאן שהאחים יטלו את כל מעשה ידיה ולא יתנו לה כלום, אלא השאלה היא כאשר מרובה שכר מעשה ידיה יותר ממזונותיה, ונשאר לה עודף מסויים, למי מגיע הסכום הזה. אמר רבא כנגד דברי רבה בר עולא: וכי גברא רבה [אדם גדול] כרב יוסף לא ידע דאיכא [אינו יודע שיש] אפשרות להסביר בהעדפה, וקמותיב תיובתא [ומקשה קושיה על רב ששת]? — ודאי לא ייתכן לומר כך.

אלא אמר רבא: רב יוסף מתניתין גופא קשיא ליה [המשנה שלנו עצמה היתה קשה לו] ומשום כך הגיע למסקנתו. דקתני [ששנה בה]: מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה. ודקדק בלשון המשנה: מציאתה ממאן גביא [ממי היא גובה], הרי אין כאן מקום למושג "גביה"?

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], כך צריך לפרש את הדברים: מעשה ידיה עצמם הם כמציאתה, מה מציאתה בחיי האב שייכת לאב, ולאחר מיתת האב שייכת לעצמה, אף מעשה ידיה נמי [גם כן]: בחיי האב שייכים לאב, ולאחר מיתת האב שייכים לעצמה, גם כשניזונת מהירושה. ומסכמים: אכן, מתוך דיוק זה שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, שמדובר במעשה ידיה עצמם ולא בהעדפה, ושלא כדברי רב ששת.

איתמר נמי [נאמר גם כן] דבר זה בהלכה בשם אמוראים, שאמר רב יהודה אמר רב: בת הניזונת מן האחין בכל זאת מעשה ידיה לעצמה. אמר רב כהנא: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דכתיב [שנאמר] בעבדים: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" (ויקרא כה, מו) ואומרים שלשון זו באה להדגיש: אותם, את העבדים הכנענים בלבד אתם מנחילים לבניכם, ולא את בנותיכם לבניכם. מגיד כתוב זה שאין אדם מוריש כל זכות שיש לו אצל בתו, לבנו. שהזכויות שהיו לאב בבתו, הן זכויות אישיות, ואולם אינן דבר שמעביר בירושה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה: מניין יודע אתה שהכוונה היא לענין זכות האב במעשה ידיה, ואימא [ואמור] שבפיתוי הבת, וקנסות וחבלות שאירעו לה הכתוב מדבר, שאין זכות האב בקנסות ובפיצויים המגיעים לבת עוברת ליורשיו אחריו. ואכן כן תנא [שנה במפורש] רב חנינא: בפתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר!

על לשון זו שואלים: חבלות, הלא צערא דגופא נינהו [צער הגוף הן] ואנו יודעים שהפיצוי על דבר שגרם צער לבת איננו שייך לאב, והוא רק שומר אותו עבורה, ואם כן, לא היה מקום להזכיר כאן חבלות. אמר ר' יוסי בר חנינא: